קריירה וציוני דרך מכריעים בחייו

הכנה לפעילויות עתידיות

התמחויות שנכפו עליו וננטשו

לאחר 5 שנות לימוד בבית ספר החל ברונו גרונינג להתמחות בעסקים. שנתיים וחצי מאוחר יותר היה עליו לוותר על כך, עקב הלחץ שהפעיל עליו אביו , שהיה מנהל עבודה בתחום הבנייה ורצה שבנו ילמד מקצוע. הוא החל ללמוד נגרות אבל גם את ההתמחות הזו הוא לא סיים. בעיות כלכליות מנעו ממנו להמשיך בהתמחות באותה תקופה - שלושה חודשים לפני סיום ההתמחות נאלצה החברה שבה עבד לסגור את העסק עקב העדר הזמנות. לאחר מכן הוא התפרנס מעבודות מזדמנות. אגון ארתור שמידט כתב על התקופה ההיא כך:

"הוא נחל הצלחה בכל עבודה שניסה"

"חבריו לעבודה אמרו לי שעליהם לציין עובדה מדהימה לפיה, ברונו גרונינג היה מסוגל לבצע כל עבודה, בין אם מדובר בתיקון שעונים ומקלטי רדיו, או עבודות מסגרות. הוא הצליח במיוחד בעבודות הדורשות מיומנות טכנית. כמו כן, מעולם לא נרתע מעבודות קשות הדורשות מאמץ פיזי רב. גם כפועל בנמל הוא עבד כמו שצריך. הוא לא הסתיר את העובדה שכל זה עלה בידו הודות לדרך שבה בחר, שאפשרה לו לרדת למעמקים רק כדי שאחר כך יגיע לגבהים. כפי שאומר פתגם סיני עתיק, “כל מי שמעולם לא שהה בביצה, לא יוכל להיות קדוש.” ישנם די הרבה דיווחים של מכרים מאז תחילת דרכו, אחד מהם הגיע אלי לאחרונה. מחבר הדוח מספר בפשטות ובלי הסתייגויות, 'לאחר שנה של עבודה במחיצתו, הוא התגלה כחבר הטוב ביותר, האדם הישר ביותר שפגשתי אי-פעם,' וסיפר שיש לו זיכרונות נעימים ביותר ממנו.

נישואין ואסונות משפחתיים

גרונינג נישא בגיל 21. אשתו לא הבינה אותו. היא ביקשה להגביל אותו ולייעד לו תפקיד של איש משפחה מכובד. ביעוד חייו היא ראתה משהו "גחמני". שני בניו שנולדו בשנים 1931 ו-1939 נפטרו בגיל 9. למרות שאין ספור אנשים קיבלו באמצעותו החלמה, אשתו גרטרוד גרונינג לא האמינה ביכולות הריפוי של בעלה. היא סירבה להפקיד את ילדיהם בידיו, והעדיפה לשאול בעצת הרופאים. אבל הרפואה הקונבנציונלית לא הייתה מסוגלת לסייע להם. שני הבנים נפטרו בבית חולים – הרלד ב- 1940 בגדנסק, וגינתר ב- 1949 בדילנבורג. זו הייתה מכה קשה עבור ברונו גרונינג. כעבור שנים, כשדיבר על בניו, עמדו דמעות בעיניו.

השנים שבין שתי מלחמות העולם היו תקופה שהכינה את ברונו גרונינג לפעילותו העתידית. היה הכרחי שיחווה את האירועים המרים הללו בכדי שילמד להעריך ולהבין רגשות וצרכים עמוקים של בני אדם בכל מצבי החיים.

עזרה במקום ירי – בחזית וכשבוי מלחמה

ברונו גרונינג גויס לצבא ב- 1943 – בתקופת מלחמת העולם השנייה. בהיותו שם התעוררו חילוקי דעות וסכסוכים בינו לבין מפקדיו. עקב סירובו לירות בבני אדם. איימו עליו שיועמד למשפט צבאי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה והוא נשלח לחזית. הוא נפצע, נפל בשבי הרוסי וחזר למערב גרמניה ב-1945 כפליט.

במהלך המלחמה חווה ברונו גרונינג רצון עז לסייע לכולם. זה ניכר במיוחד באופן התנהגותו. אפילו בחזית הוא ניצל כל הזדמנות לסייע לחברי הגדוד ולאוכלוסייה האזרחית.

באחד הכפרים ברוסייה הצליח ברונו לדאוג לכך שאנשים שעמדו לגווע ברעב יקבלו רשות להיכנס למחסני המזון של הצבא. כאסיר, הוא נאבק כדי שיתר האסירים יזכו לקבל ביגוד, מזון ומקלט טובים יותר. רבים מאלו שסבלו מבעיות של בצקת הנובעות מרעב זכו להחלמות הודות לגרונינג. בתוך כל זוועות המלחמה ברונו מעולם לא הרג איש, אלא עזר לאינספור בני אדם.

פירוק הנישואין והתמסרות לאנושות

בדצמבר 1945 שוחרר גרונינג מהשבי. כשהגיע לדילנבורג, הוא פתח דף חדש בחייו והביא לשם את משפחתו. כאשר גם בנו השני נפטר ואשתו ניסתה למנוע בעדו לעסוק בפעילויות צדקה, הוא החליט להיפרד ממנה. הוא חש מחויבות אישית לאפשר לזרם המרפא - Heilstrom - שעמד לרשותו, להגיע אל בני האדם. וכך אמר: “אינני שייך לבני אדם אינדיבידואלים, אני שייך לאנושות כולה".

בתחילת 1949 הובילה אותו דרכו אל מחוז הרוהר. שמו של ברונו גרונינג התפרסם ברבים בעקבות דיווחים על חולים שקיבלו החלמה. הוא נהג לעבור מבית לבית, במקומות בהם נזקקו לעזרתו והיכן שהחולים ביקשו את עזרתו. הוא המשיך לפעול בחוגים קטנים, עד שבמרץ 1949 קיבל הזמנה ממהנדס בהרפורד לבוא לבקר את בנו.