1949 – באור הזרקורים

פועלו של ברונו גרונינג בהרפורד

אלפי חולים ומבקשי עזרה צובאים על גרונינג

דיטר הולצמן בן התשע שכב זה זמן רב מרותק למיטתו, הוא סבל מניוון שרירים במצב מתקדם, אף אחד מהרופאים ומהפרופסורים שנקראו להתייעצות לא הצליח לעזור לו. לאחר שברונו בא לבקרו והתעניין בילד, שב הילד ללכת בפתאומיות. המהנדס, מר הולצמן, שהיה נרגש ביותר עקב ההחלמה הפתאומית והמהירה של בנו, ביקש מברונו גרונינג להישאר בביתו. לדבריו, הוא רצה להזמין מספר חולים נוסף בכדי ש"רופא הפלאים" יעזור גם להם.

ברונו גרונינג נאות לקבל את ההזמנה, ומיום ליום הגיעו יותר ויותר מחפשי עזרה. עוד ועוד בני אדם שמעו על ההחלמות ובאו לפגוש את גרונינג. לא עבר זמן רב ושמו נישא בפי כל. העיתונות דווחה על "רופא הפלאים", ובאזור הבריטי היה ברונו לשיחת היום. אלפי בני אדם זרמו לווילהלם-פלאץ, והמוני בני אדם צבאו על הבית.

מנפרד לוטגנהורסט מהיומון מרקורי של מינכן כתב לעיתון ב- 24 ביוני 1949: “בהגיעי להרפורד בשעה 10:30 בבוקר, ראיתי לפני כאלף בני אדם עומדים לפני הבית בן הקומתיים שבווילהלם-פלאץ. הייתה זו תמונה של סבל בל יתואר. אינספור של בני אדם בכיסאות גלגלים, אחרים נישאו על ידיהם של קרובים. עיוורים, חרשים ואילמים, אמהות עם ילדים מוגבלים מנטלית ופיזית, נשים זקנות וגברים צעירים – כולם התקהלו יחד ונאנחו. כמאה מכוניות, משאיות ואוטובוסים חנו סביב הכיכר וכולם הגיעו מכל קצווי הארץ.”

שיתוק, כיבים, עיוורון: “מר גרונינג הביט בי, וכעת אני בריאה לגמרי"

מנפרד לוטגנהורסט ממשיך לתאר: “האם את מאמינה שתקבלי החלמה?” שאלתי אחת מהחולות. היא הנהנה בראשה. מישהו מהקהל אמר לי, 'היית חייב להיות כאן אתמול. ברונו גרונינג לא היה כאן, אבל בוירזן שבחבל הריין, וכאן, בכיכר, חמישה נכים נעמדו על רגליהם והלכו הביתה בריאים ושלמים. ריפוי מרחוק – החצר, זה מה שריפא אותם'. שאר החולים אישרו מה שנאמר.

המשכתי לעבור בין ההמונים ותיעדתי לעצמי את סיפוריהם המדהימים. אלו בלבד יכולים למלא ספר שלם. כשהדלקתי לעצמי סיגריה, פנה אלי צעיר שעמד לידי ואמר, 'בבקשה, תמכור לי סיגריה אחת!'. הוא היה לבוש במדים ונראה כמו פדוי-שבי שחזר מרוסיה. נתתי לו סיגריה. הוא הדליק אותה ואמר בנימה נרגשת, 'תביט עלי, אני מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמי.' הוא הניע את זרועו הימנית, את אצבעותיו, וגם את רגלו הימנית. 'האם ברונו ריפא גם אותך?' שאלתי. 'כן,' הוא השיב, 'הצד הימני שלי נעשה משותק כשהייתי ברוסיה. ברונו גרונינג הביט בי וכעת אני לגמרי בריא. עדיין אינני מסוגל לקלוט זאת'. הוא המשיך להניף את גפיו בשמחה רבה.

המשכתי הלאה ונתקלתי בקבוצה שעמדה סביב אישה בעלת שיער שיבה, בת 40 שנה לערך. 'כמובן', שמעתי את האישה אומרת, 'ברונו גרונינג ריפא אותי. היו לי כיבים ענקיים בבטן וירדתי מאוד במשקל. לא הצלחתי להירדם בלילות בגלל הכאב. היינו שנים-עשר איש וגרונינג. הוא התבונן בי והיה נדמה לי שהכיבים בבטן נשרו כמו אבנים על הקרקע. מאז אין לי כל תחושה של כאב. העליתי במשקל וצילומי הרנטגן שהתבקשתי לעשות, מראים באופן חד משמעי שהכיבים נעלמו. ניגשתי לוועדה הרפואית לביקורת. אני יכולה לספר לך שהם פשוט נדהמו!' האישה המשיכה לספר, 'אבל זה עוד לא הכל. בשבוע שעבר הגיע לכיכר אדם עיוור. הוא המתין כאן מספר ימים ומספר לילות ברצף. מאחר שאני תמיד נמצאת כאן, שמתי לב אליו. חמלתי עליו והזמנתי אותו לארוחה ביתית. 'לא', הוא סירב להזמנה, ואמר, 'אסור לי לפספס את הרגע שבו ברונו גרונינג יופיע כאן'. קניתי לו כמה לחמניות ואמרתי לו שאני מתכוונת לוודא שמישהו ייקח אותו לתחנת הרכבת. 'אין לי צורך בעזרה. אוכל ללכת לתחנה בכוחות עצמי'. בהמשך ראיתי במו עייני מה שקרה. ברונו גרונינג הגיע והצעיר צעק בקול, 'אני שוב מסוגל לראות!' האמת היא שמה שהסתיר את הראייה הוסר מעיניו. הוא תיאר לי איזה תיק אני נושאת והוסיף, 'שם נוסעת מכונית והנה מספר הרישוי שלה'. הוא גם הצליח להגיע לתחנת הרכבת בכוחות עצמו. כל מי שהיה נוכח במקום וראה זאת פרץ בבכי מרוב שמחה.

הרשות העירונית וקהילת הרופאים אוסרים עליו להמשיך לעסוק בריפוי

לא עבר זמן, והרשויות החלו לשים לב למה שמתרחש. הוקמה ועדת חקירה שאסרה על ברונו גרונינג להמשיך בריפוי. מבין האויבים המוצהרים שלו אפשר לציין כמה רופאים בעלי השפעה. הם עשו כל מה שניתן בכדי למנוע ממנו לפעול ודרשו לבדוק באופן מדעי את יכולות הריפוי שלו. מתוך הצהרותיהם של הרופאים בעלי ההשפעה, שהיו מעורבים במתרחש ניתן להבין מה הייתה הסיבה האמתית לאיסור שהוטל על גרונינג. “גרונינג יכול להוכיח מה שהוא רוצה; אבל לא יקבל אישור לעסוק בריפוי". "כל קישור בין הרופאים לבין גרונינג הוא עלבון למקצוע הרפואה.” בסוף יוני נכפה עליו לעזוב סופית את הרפורד. כל המאמצים להשיג אישור עבורו כדי שיוכל להמשיך לרפא, עלו בתוהו.