המשך המשפט הגדול

הליכי הערעור וההיפוך

נקודת הפתיחה בלתי אוהדת כלפי גרונינג

בשימוע של הערעור שהתקיים בינואר 1958 , העובדה שלא הוא אלא התביעה הכללית היא זו שערערה, לא הייתה לטובתו של ברונו גרונינג. לא רק הזלזול של מי שהיה הסנגור שלו דאז הזיק לו, אלא גם אופן מסירת חומר הראיות לסנגור החדש של גרונינג הזיק לו. שכן, הדבר עיכב את ההכנות לשימוע.

נזק נוסף התגלה לנוכח ההופעה האחידה והבטוחה יותר של עדי התביעה, בהשוואה לעדי הסנגוריה. התברר שהתביעה הגיעה להסכמה לגבי "איסור הריפוי".

מאסר וקנס על תנאי, "ביזיון" בלי הבהרת שאלת ההחלמה

הפעם פסק הדין היה כדלקמן: “שמונה חודשי מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות, ו- 5,000 מארק קנס בגין הפרת חוק המרפאים שאינם רופאים. פסק הדין הושעה.

אנני פרילין אבנר פון אשנבך, שהייתה נוכחת בקהל גם בשימוע הראשון וגם בשני, תיארה את פסק הדין כ"בושה וביזיון לגרמניה".

ברונו גרונינג הצהיר שנענש על מעשיו הטובים. הוא התלונן שבמהלך כל תקופת המשפט, איש לא התעניין באופן שבו מתרחשת החלמה, גם הסנגור שלו כלל לא התעניין בכך. אילו היו מעלים את השאלה הזאת, היה מתברר שפעילותו אינה קשורה בכלל לטיפול רפואי. ואז היה עליהם לבטל את התביעה. אבל בפועל, הבהרת הסוגיה הזאת בבית המשפט לא עניינה איש. היו להם דעות קדומות נגד גרונינג והם לא היו מוכנים לזוז מהם כהוא זה.

בקשה לערער זמן קצר לפני המוות 

אבל זה לא היה סוף הסיפור. הפעם ברונו גרונינג היה זה שערער. תאריך השימוע נקבע ל- 22 בינואר 1959, והמיקום בו יתקיים הערעור היה בית המשפט המחוזי הגבוה במינכן. לבסוף כל זה לא התרחש מאחר שברונו גרונינג נפטר באותו חודש.