מהפיכה ברפואה?

מהפיכה ברפואה?

Revue מיום 14.8.1949: הבהרה לגבי שאלה גורלית

הפעילות העתידית של איש הפלאים מהרפורד, ברונו גרונינג, שלפי דבריו של עד ראייה ריפא אלפי חולים חסרי תקווה במאי וביוני 1949, עמדה להיפסק עקב חוסר סובלנות של רופאים ופקידים רשמיים בצפון גרמניה. ב- 3 במאי 1949, אסרו על גרונינג להמשיך לעסוק בפעילות הריפוי. ומאז 29 ביוני, גרונינג נעלם מהנוף הציבורי. אבל ברונו גרונינג לא נעלם וגם הסוגיה בנוגע לכוחות הריפוי הנפלאים שלו לא יושבה. כתב העת Revue סלל את הדרך עבור גרונינג כך שיוכל להשתתף בקליניקה רפואית גדולה, שבה יוכל להוכיח את כוח הריפוי שלו לרופאים ביקורתיים אך נטולי דעה קדומה. כלומר, ה-Revue איפשר לגרונינג להוכיח למדענים מודרניים - “אני מרפא את חשוכי המרפא". היום מתחיל ה-Revue בסדרת פרסומים הכוללים ממצאים מ- 150 ניסויים שאינם שנויים במחלוקת. קראו להלן את דיווחי הכתבים שלנו – בונגרץ ולאוקס – בהנחייתו המדעית של הרופא, פרופ' ד"ר פישר.

תוכניתו של ה Revue

היום מתחיל פרסום חומר החורג בהרבה מעבר לעניין עיתונאי טהור. במוקד הפרסום נמצא אדם די פשוט שהתפרסם תוך חודשים ספורים: ברונו גרונינג. הוא הצליח לגרום להחלמה בהרפורד ובערים אחרות, הוא גם שיפר בדרך נפלאה ומסתורית את מצבם של אלפי חולים שנחשבו כחשוכי מרפא. בשנים שלאחר המלחמה לא היה אף פוליטיקאי, כלכלן או אומן שהצליח לרגש בני אדם כפי שעשה זאת ברונו גרונינג. גם מדינות אחרות כמו אנגליה ואמריקה לא נותרו אדישות בנוגע לאיש שזכה להתפרסם. דיווחי העיתון הסנסציוניים נעים בין שבחים, ספקנות ודחייה בוטה. הבוז ניזון מסנסציה, רכילות בלתי נשלטת ואמירות סותרות. כמעט בכל מקום הורגשו היעדר יחס רציני, העדר אחריות, משוא פנים וחוסר מודעות לגבי משמעות הבעיה שברונו גרונינג העלה לשיח – האיש התפרסם בן לילה, ובכך הפך ויכוח רפואי צר לוויכוח פומבי.

הרופאים המשתפים פעולה עם ה- Revue, עסקו מזה זמן רב בבירור הסיבות האמוציונליות שעומדות בבסיס מרבית המחלות ובלימוד התפתחות המחקר הרלוונטי בעולם הלא-גרמני - העולם שגרמניה בדרך כלל אינה מתעניינת בו. במקרה של גרונינג לא מדובר רק באדם עצמו שהינו מרפא פלאים, אלא בסוגיה המשמעותית של הפסיכולוגיה; כלומר – הסיבות המנטליות למחלות והתייחסות לגורמים אלו בטיפול פסיכותרפואתי של חולים. ייתכן שגרונינג הוא תופעה השייכת לתחום של טיפול במחלות הנגרמות מסיבות מנטליות. לפיכך כשהפרסומים סביב גרונינג קיבלו גוון כאוטי בצפון גרמניה – ולעתים הגיעו למקום הפעילות קרוב ל- 6,000 איש – ה Revue קיבל החלטה יוצאת דופן בתחום העיתונאות.

הקונפליקט בין אוהדיו הרבים של גרונינג למתנגדיו המעטים, אך רבי ההשפעה, הפך בינתיים לבלתי נסבל. ועדה רפואית ופקידים רשמיים בהרפורד הנפיקו לגרונינג צו האוסר עליו לעסוק בריפוי. ובכל זאת, אלפי חולים המשיכו להמתין בהרפורד לעזרה של איש הפלאים, וגם בהמבורג ובערים רבות נוספות. לבסוף השתלטה על הרשויות תחושה של חוסר אונים ניכר לנוכח תופעת גרונינג, והיה חשש מפני סוף עצוב לתופעה עצמה. האם גרונינג יישחק בין כוחות המתנגדים מצד אחד והמאמינים מצד שני? האם האיש הפשוט והמרושל, גרונינג – שניחן ללא ספק בתחושה אמתית של שליחות ונכונות כנה לעזור – יימחק מהעולם רק בגלל 'תומכים' שנצמדו אליו במטרה ברורה לעשות רווח על חשבון כוח הריפוי שלו, ובכך חשפו אותו למתנגדיו? או שמא, מוסד רפואי או מדעי בגרמניה יסכים – מתוך רצון כנה לערוך מחקר – לאפשר לברונו גרונינג לאשש את יכולותיו ברמה הקלינית? כל קליניקה גדולה ב- USA של ימינו מוכנה לכך בחפץ לב. לאחר דיונים חסרי תועלת התעורר החשש שעד סוף יוני גרונינג יישחק לגמרי. השאלה האם הוא יקבל הכרה כמי שניחן ביכולת נפלאה של השפעה רוחנית על אחרים, או שמא יתברר שיכולותיו אלו הם בגדר טעות ואולי שרלטנות – נותרה ללא מענה עבור מיליוני בני אדם סובלים.

בנקודת זמן זאת, ה- Revue החליט לשלוח צוות כתבים מיוחד לצפון גרמניה, כולל הלמוט לאוקס, היינץ בונגרץ, ומדען – הפסיכולוג והרופא ממרבורג – פרופ' ה.ג. פישר. הצוות אמור למצוא את גרונינג, שעקבותיו כבר מתחילים להיעלם. הוטל על הצוות לבחון בדקדקנות מספר רב של מקרים שטופלו על ידי גרונינג ולספק דוח משכנע לגבי הצלחת ההחלמות או כישלונן. במידה ומדובר בתוצאה חיובית, צוות ה- Revue אמור יהיה לספק סקירה לגבי הנסיבות הסובבות את גרונינג ואלו הנוגעות לאדם זה עצמו. בעקבות אופי תוצאות החקירה הוטלה על הצוות העיתון משימה וסופקו להם אמצעים לעשות הפרדה בין גרונינג האיש לבין ההשפעה האפשרית השלילית של סביבתו, ולסלול עבורו דרך שתאפשר לו לצאת מהכאוס והמחנק שבהם הוא שרוי כעת לנוכח הלחצים של אוהדיו, של הרופאים ושל הבירוקרטיה. לאחר שנקבל את הסכמתו, נספק לגרונינג מקלט במקום מוגן ובלתי ידוע. אך במקביל, במידה ותוצאת הבדיקות המקדמיות תהיה אוהדת, צוות ה- Revue יעשה הכנות להשגת שיתוף פעולה של קליניקה באחת האוניברסיטאות המובילות בגרמניה. ואילו במקרה של כישלון, נוציא דוח ברור שאין עליו עוררין, ובו נודיע לציבור על התוצאה השלילית. זאת הייתה התכנית של ה- Revue.

מימוש התוכנית החל ב- 28 ביוני 1949. הביצוע היה כרוך בקשיים, הרפתקאות והפתעות. התכנית הצליחה מבלי שהציבור יוכל לגלות משהו בדבר קיומה – וזאת בכדי להבטיח את הצלחתה. שכן מבחינתם, גרונינג הרי נעלם מהמבורג ב- 29 ביוני 1949 בשעה 11:45 בערב. היום מתחיל ה- Revue בדוח מעמיק של הכתבים והרופאים המובילים, אודות טרום-ההיסטוריה וההיסטוריה של הניסוי הרפואי המפתיע ביותר והגדול ביותר שאי פעם התאפשר בעזרת כתב עת.

ברונו גרונינג: תופעה של רופא הנפש

נכתב על ידי הלמוט לאוקס והיינץ בונגרץ,

בהנחייתו המדעית של הפסיכולוג, פרופ' פישר

בעקבות ברונו גרונינג: עמדת הרופאים

יצאנו מפרנקפורט ב- 29 ביוני, באותו יום שבו גרונינג נעלם מהמבורג בלי להותיר עקבות. אנחנו העיתונאים היינו סקרנים כמובן; גם פרופ' פישר לא יכול היה להסתיר את סקרנותו, למרות אופיו המאופק. אבל הוא היה נחוש לעסוק במקרה של גרונינג באופן שיטתי בלי למהר ובאופן מצפוני במטרה לגבש הערכה פסקנית. שיתוף הפעולה שלנו עם פרופ' פישר היה מצוין החל מהיום הראשון. פישר עבר את מסלול לימודי הרפואה הרגיל. כרופא מסורתי היה באפשרותו להעריך מקרים של מחלה ולקבוע האם מצב החולה הידרדר או שהחולה החלים. מצד שני, הוא היה גם פסיכולוג ועסק בתחום זה בסיוע הפסיכואנליזה (ניתוח הנפש והמחשבה) והפסיכותרפיה (טיפול בנפש ובמחשבה). אם יתברר לבסוף ששיטתו של גרונינג אפקטיבית, יהיה עלינו לסווג אותה כטיפול בנפש ובמחשבה – אלא אם כן נגלה שלגרונינג יש יכולות נוספות שאינן ידועות לפסיכותרפיה כיום.

הגענו לבילפלד ב- 29 ביוני בשעות הערב, ומאחר שפרופ' פישר הכיר במקרה את פרופ' שורש, מנהל מוסדות הריפוי בבתאל – ניגשנו אליו תחילה. פרופ' שורש מילא תפקיד חיוני בוועדה הרפואית, שהחלטתה תרמה לאיסור שהוצא נגד גרונינג להמשיך בעיסוק הריפוי. תחילה הוא לא הסכים לראות אותנו, העיתונאים, ונפגש רק עם פרופ' פישר. וכך דיווח לו על התרשמותו מגרונינג – הוא אדם פרימיטיבי לגמרי; מעל לכל, אין לו בכלל 'כריזמה' - ולמי שאינו מכיר את מובן המונח כריזמה נוכל להוסיף שמדענים מגדירים כריזמה כ"תחושה של שליחות". פרופ' שורש אמר בעצם ש"תחושת השליחות" שגרונינג דיבר עליה לעתים קרובות בהרפורד ובמקומות אחרים, היא בעצם "כישרון דרמה טהור". יש בזה הרבה יותר אגואיזם ותוקפנות. כהוכחה למה שאמר, הראה לנו פרופ' שורש חוות דעת מומחה, שקבעה זאת שחור על גבי לבן. לא התרשמנו שפרופ' שורש היה נגוע בדעה קדומה מודעת. הוא פשוט עשה רושם שאינו מעוניין. הוא היה אדם שמנמן ונעים הליכות, אך נראה היה שהוא מעדיף לא לשמוע יותר על המקרה של גרונינג. ייתכן שלא רצה להיסחף להתרגשות אמוציונלית והעדיף להרחיק מעליו אי-נוחות נוספת. הוא אמר לנו לא להסתמך על דבריו, ושעלינו לעיין בסוגיה בכוחות עצמנו.

פרופ' ד"ר וולף, הרופא הראשי של מוסדות הריפוי בבילפלד, היה אדם פתוח יותר. נראה היה לנו שהוא אכן שותף לדעתנו שצריך לבחון את המקרה של גרונינג ללא כל הסתייגות. אבל הוא ציין שידוע לכל שהציעו לגרונינג להוכיח את יכולתו בקליניקות ושעלינו להסיק מסקנות מתגובתו של גרונינג שדחה את ההצעה. לפיכך, נשאלת השאלה האם נכון להטיח אשמה ברופאים שמתייחסים לאיש הזה במלוא הספקנות לאחר שסירב להציג בפניהם את יכולותיו?

כמובן שגם אנחנו תהינו מדוע גרונינג נמנע מאבחון קליני זה ומהערכת שיטות הטיפול שלו. האם הייתה לגרונינג סיבה להטיל ספק באובייקטיביות של פרופ' וולף? לאחר מספר שבועות, כאשר פרופ' פישר ארגן עבור גרונינג הזדמנות להציג את עיסוקו בפני רופאים במוסדות ריפוי בעיר בילפלד, הוא התרשם שקיימת כוונה אחד ויחידה – להרוס את גרונינג; הם כמובן העמידו פנים מאוד מנומסות, אבל הציגו בפניו רק את החולים שאי אפשר היה לעשות דבר למענם, גם לא גרונינג. לפיכך נאלץ הפרופ' פישר לומר שהוא נמנע מלהציג את גרונינג ושיטותיו לפני הרופאים בבילפלד לשם קבלת הערכתם.

יתרה מכך, נאמר שד"ר דייס - קצין הרפואה הציבורי בדטמולדר - אמר לגרונינג שאין זה משנה כמה הוכחות הוא יספק לכוח הריפוי שלו, הם .ימנעו ממנו לעסוק בריפוי בכל מקרה לכן, פישר טלפן לדייס מהרפורד ושאל אותו על כך, ודייס לא היסס לומר שגרונינג עשה רושם רע. כרופא, ד"ר דייס היה תוקפני וגם מדושן ממעמדו.

במצב דברים שכזה, גרונינג איבד את האמון באובייקטיביות של הרופאים ואי אפשר להאשימו כשלא קיבל את ההצעה להשתתף בניסוי בבית חולים. כאדם פשוט וטבעי, הוא הרגיש אינסטינקטיבית את כוונותיהם הלא הוגנות של הרופאים וידע מה שעוד מחכה לו.

---

שטפון של מחלות כרוניות שהמקור שלהן פסיכולוגי

התחלנו בצפון הריין-ווסטפליה ב- 30 ביוני, אבל הגענו בהמשך עד אזור המבורג, ובדקנו חולים שגרונינג טיפל בהם ושנראה היה שהחלימו. המשימה נראתה קלה יותר כשהייתה על הנייר אך קשה יותר לביצוע בפועל.

החולים שטופלו על ידי גרונינג חזרו לאזורים שמהם הגיעו. איש לא תיעד שמות מדויקים או כתובות. גרונינג עצמו נהג לפעול ממש כמו מרפא נודד. הוא הסתובב במקומות רבים על מנת לרפא, אך פרט לסיפורים, הערות בעיתונות, האשמות ושמועות, לא מצאנו חומר מדויק לגבי פעילותו - גם לא אצל תומכיו. הרגשנו שיהיה עלינו להתמודד עם קשיים ניכרים ואז נתקלנו בצירוף מקרים – פגשנו אדם בבילפלד שכבר ניסה להשיג סקירה כתובה על הצלחותיו של גרונינג, עוד לפנינו.

איש זה, לנצנראת, היה מנהל מחוזי של קרן לביטוחי בריאות. הוא היה אדם פיקח, מציאותי ובעל ראייה לטווח רחוק. הוא הצליח לחדור לתוך ה"פמלייה/קליקה" שנוצרה סביב גרונינג – באותה תקופה עדיין לא היה ברור לנו האם אלו תומכיו של גרונינג או רודפי בצע למיניהם – ולאחר שנסע להמבורג הגיע לעתים לביתו של הולצמן, היכן שגרונינג פעל. הוא השתכנע מיכולת ההשפעה של גרונינג, מריבוי המקרים שריפא וגם מצניעותו של האיש עצמו. אבל חשש שה"פמלייה" של גרונינג תכוון את יכולותיו המיוחדות של גרונינג לנתיב הלא נכון. בתחילה, לנצנראת לא נתן בנו אמון. גם כעת פרופ' פישר היה זה שפתח לנו דלתות וגרם ללנצנראת לעזור לנו ולדווח על מקרים שהיו ידועים לו, שבדיקה יסודית שלהם עשויה הייתה לעזור לנו לגבש מסקנות לגבי רצינות תופעת גרונינג. אגב, המניעים שגרמו ללנצנראת להגיע ל"פמלייה" של גרונינג היו מאוד מעניינים. לנצנראת חלה במחלת כליות שהייתה מלווה בכאב וכך הגיע לגרונינג. יש לציין כי באותה עת שבה נפגשנו אתו, חלפו כחודשיים מאז שהוא נפטר מהכאב. גורל קרנות ביטוח הבריאות היה גורם נוסף שדחף אותו ליצור קשר עם גרונינג. הוא סיפר שהיה חשש שקרנות ביטוח הבריאות בגרמניה יתמוטטו בגלל בעיות כספיות שנגרמו עקב הצורך להתמודד עם כמות אדירה של מחלות כרוניות שלא נמצא להן מזור. הוא שיער שגרונינג יוכל לעזור להם ובכך אישר בעקיפין את מה שמוכר היטב לפסיכותרפיסטים בימינו. מלחמת העולם השנייה על כל הטראומות שלה, הותירה שטפון של מחלות שרובן ככולן נבעו מבעיות נפשיות ואמוציונליות. הן קיבלו ביטוי במישור האורגני, החל ממחלות בטן שונות ושיגרון וכלה בנוורוזות ומקרי שיתוק חמורים. הפסיכולוגים גיבשו לגבי כל המחלות הללו את המושג – מחלה 'פסיכוסומטית'. לאחר רפורמת המטבע חלה עלייה סטטיסטית נוספת במספר המחלות שקודם לכן לא פרצו בסדר גודל שכזה ושבקושי אפשר היה לייחס אותן לגורמים אורגניים. לנצנראת בעצם קיווה ששיטתו של גרונינג תקל את העומס הכספי שנחת בין לילה על קרנות הביטוח.

לנצנראת בחן בדקדקנות ובזהירות כמות ניכרת של מקרים של חולים שטופלו והחלימו. תחילה הציג בפנינו 20 מקרים כאלו. תוך שבוע ניתחנו ובדקנו אותם, וככל שהתאפשר לנו גם ערכנו ראיונות עם רופאי המשפחה הרלוונטיים בכדי להבהיר לעצמנו עניין בעל משמעות מכרעת - "האם גרונינג מסוגל לרפא!?”

ב- 8 ביולי סקרנו את התוצאות שעלו מ- 20 הבדיקות. בין 20 המקרים שחקרנו היו שבעה די מעניינים, אולי אפילו מסתוריים, אבל לא קיבלנו תמונה ברורה בעד או נגד גרונינג. מתוך כל המקרים בחרנו להתחיל להתמודד עם שבעה אלו. לאחר שלושה ימי בדיקה הרגשנו די מיואשים, לא היו לנו כלים מקצועיים להמשיך בבדיקה.

משרד השיכון

כדוגמה, ניקח את המקרה של קלוגליך בבילפלד. קלוגליך, עובד צווארן לבן רגיל, נורה באזור הכליות שלו במהלך המלחמה. הכלייה הפגועה תפקדה באופן חלקי בלבד. אחרי המלחמה התפתחה דלקת חמורה בכלייה השנייה שלו. הדלקת הלכה והחמירה והרופאים שטיפלו בו שקלו לנתח אותו. ראינו את צילומי הרנטגן וממצאים אחרים. לפני חג הקדם-פסחא, קלוגליך פנה לגרונינג באמצעות מכתב שכתב עבורו לנצנראת. תחילה גרונינג ניסה עליו "ריפוי מרחוק", וביקש מקלוגליך להתרכז במה שמתרחש בגופו במהלך הימים הקרובים. קלוגליך שם לב לפעילות מוגברת בכליות. הוא נתן הרבה שתן שצבעו כהה ואחר כך חש הקלה גדולה והכאב חלף.

הרופא המטפל אישר שחל שיפור במצבו. לאחר מכן גרונינג ביקר אישית את קלוגליך, והשיפור נמשך. קלוגליך קם ממיטת חוליו ויצא לטיולים רגליים. אבל כשביקרנו אצלו והפרופ' פישר בדק אותו, התברר שמצבו שוב הורע. הפרופסור גם קיבל מידע שעקב מחלתו, קלוגליך קיבל חדר נוסף ממשרד השיכון. ואז נפוצה שמועה לגבי "החלמתו" של קלוגליך ומשרד השיכון הודיע לו שבמסגרת הנסיבות הנוכחיות עליהם לקחת ממנו את החדר הנוסף. באותו יום חלה הרעה במצבו. ברור שהוא לא העמיד פנים ושההרעה במצב הייתה אמתית, למרות שאפשר היה לייחס אותה ללא ספק לגורם מנטלי, כלומר פחד מפני אבדן החדר הנוסף ואסוציאציה בין מחלה לבין חזקה על החדר. ברור שתהיה זאת שטות לדבר על ריפוי. הרפואה הקונבנציונלית יכלה במקרה זה לציין לפניה שגרונינג הצליח לגאול את החולה ממצבו הנואש ובכך להגביר זמנית את חוסנו. הרופאים הודו למעשה שקיים קשר הדוק בין טיפול נפשי לכוח של הגוף להתנגד למחלה, אך דחו את רעיון הריפוי. השאלה שנותרה בעינה, ובצדק, הייתה מה גרונינג ישיג אם יוכל להמשיך להשפיע על חולים.

היא ישבה על קופת המזומנים שלה

המקרה השני היה זה של גב' W, גם היא מבילפלד. היא הייתה אלמנה ובעלת חנות אופניים. היא שלטה ביד רמה בחנות ובמשפחתה מכיסא הגלגלים שלה במטבח, שמאחורי החנות שלה. במשך 15 שנה היא סבלה מבעיות בהליכה ומנפיחות ברגליה, שאפשר היה לראות אותן בעין בלתי מזוינת. יש לציין שפעילות הלב והכליות שלה הייתה נורמלית. מצד שני, היו סימני ארתריטיס גאומטי. גרונינג ישב אתה במשך חצי שעה וציפה שהיא תקבל החלמה מהירה. זמן קצר אחר כך היא הצליחה לקום ולהתהלך בחצר. היא הרגישה די טוב. בדיקה שנעשתה על ידי הרופא המטפל הראתה ירידה ניכרת בנפיחות אצל גב' W מאז הביקור של גרונינג. עם זאת, יש לציין שלאחרונה חזרו בעיות העבר להציק לה במידת מה. האם גם במקרה זה השיפור הפסיכולוגי והדחיפה המנטלית הם שגרמו לשיפור זמני? הדבר לא היה ברור די צרכו – בכל זאת אפשר להתרשם שקיים קשר ברור בין מצב אמוציונלי ומחלה, אלא אם כן טיפולו של גרונינג יביא להצלחה ממושכת ומוחלטת. תגלית מעניינת נוספת היא שגב' W ישבה שנים רבות על קופת המזומנים שלה, והקושי בהליכה, שגבל בשיתוק, רק הלך ותפח עקב הדבקות שלה במשימת השמירה על קופת המזומנים. ייתכן שגרונינג הצליח לגרום לה לשכוח זמנית מהחובה הזאת - הישג שכשלעצמו ראוי לציון, שכן טיפול כזה עשוי להתרחש במהלך טיפול פסיכותרפי רגיל הנמשך מספר ימים או שבועות ולא חצי שעה בלבד. אבל גם הישג זה לא נחשב כמצב חריג בפועלו של גרונינג עד כדי כך שיצדיק לערוך ניסויים קליניים בהיקף גדול יותר.

גרונינג נתן לה כדור כסף...

מקרה נוסף התרחש בבילפלד – המקרה של שוורדט. מדובר כאן בשני מקרים; בתו של פקיד זוטר או עובד צווארון לבן, שאמה דיכאה אותה. המקרה השני היה של בעל בית חרושת שקרוביו ניהלו מעקב אחריו בגלל ענייני ירושה. האיש והצעירה פיתחו ביניהם מערכת יחסים קרובה וכתוצאה מכך הוא נקלע לסכסוך אלים עם משפחתו. הצעירה ננזפה ללא הרף על ידי אימה, שרצתה שתנתק כל קשר עם האיש העשיר מאחר ולדבריה, “שום דבר לא ייצא מזה.” שניהם, האיש והצעירה, איבדו את האומץ להמשיך את מערכת היחסים. הם נפרדו. הצעירה חלתה בנוירוזה לבבית חמורה ובלתי רגילה, שאילצה אותה לשכב במשך שעות. האיש עבר תאונה בדיוק אז והיה מרותק למיטה גם אחרי שהפציעה כבר החלימה. הוא נמשך מאוד לאהובתו. על מנת לשכוח מהמשיכה שלו אליה, הוא הכניס עצמו למצב כפייתי של חולה ונצמד למיטתו. גרונינג טיפל במקרה. בביקורו הראשון אצל הצעירה הוא גרם לשיפור ניכר כך שהגב' הקטנה שוורדט יכלה כעת לקום ממיטתה. לאחר מכן הצעירה ביקרה את גרונינג ומסרה לו את שמו של בעל בית החרושת, ושמות נוספים של חולים שהוא יוכל לעזור להם. היא לא סיפרה דבר נוסף על אהובה. אבל גרונינג חשד בנסיבות האמתיות לביקורה. הוא לקח נייר כסף מקופסת הסיגריות שהוציא מכיסו ויצר ממנו כדור שאותו מסר לצעירה בליווי הוראות להחזיק בכדור עד שתוכל למסור אותו אישית לאיש שבשמו היא נקבה. הוא הבטיח שאחרי זה האיש יחלים. הגברת הצעירה שוורדט, נשאה את הכדור בידה במשך 36 שעות.

בינתיים שמע האיש שמועות אודות ההצלחות של גרונינג וההוראות שנתן לגברת הצעירה שוורדט. הסקרנות גרמה לו לקום מהמיטה ולפגוש את הצעירה. כך התחדשה מערכת היחסים בין השניים ושניהם הרגישו לגמרי בריאים. בתגובה לשאלה של פרופ' פישר, האם שניהם התראו באופן קבוע, היא השיבה, “כן, לצערי". הקונפליקט עצמו, שהיה הגורם העיקרי לכל ההתפתחויות לא נפתר – דהיינו - המתח עם האמא מבחינתה, ועם הקרובים מבחינתו. היא אמרה "לצערי". כך שבמוקדם או במאוחר עלול היה המצב הבעייתי לשוב לקדמותו.

גם הרושם העולה ממקרה זה אינו ברור. גם כאן גרונינג 'הרחיק' מחלה שנגרמה עקב מורכבות אמוציונלית, והוא עשה זאת תוך זמן קצר להפליא. הוא זיהה במדויק את הנקודה הבעייתית הודות לכוח האמפתיה המצוין שלו, והשתמש ב'טריק' כשמסר את הכדור הקטן לצעירה – כל פסיכותרפיסט יכול היה להתגאות בזה. אלא שהוא נכשל בריפוי הגורם האמתי למחלה. המקרה הזה של שוורדט היה אירוע ראשון ששכנע את פרופ' פישר לגבי גרונינג. אם עד אז לא היה דבר בלתי שגרתי לגבי גרונינג, הרי כעת אי אפשר היה להכחיש שיש לו כישרון טבעי מפתיע בפסיכותרפיה.

האופנוע העקשן

מה שקיבל את הכינוי "מקרה והמייר" היה מקרה משונה מאוד. והמייר היה קבלן בהרפורד. אדם פעיל וחזק, בעל עצבים בריאים, ובוודאי לא מסוג האנשים שירמו את עצמם. גם הוא הלך לגרונינג כדי לקבל עזרה עבור אשתו ששכבה בקליניקה במינסטר, כשהיא סובלת ממחלה כרונית בעלת אופי בלתי ברור. גרונינג הסביר לו, “אשתך תרצה לחזור הביתה לאחר זמן מה. אבל אסור לך לבוא ולדחוק בה לחזור הביתה מוקדם מהמועד המומלץ". והמייר היה אדם שלא האמין בנסים וגם לא היה מוכן לקבל פקודות. הוא פעל נגד הוראותיו של גרונינג, עלה על האופנוע שלו ונסע למינסטר לבקר את אשתו. ואז התרחש אירוע מוזר שעמו הוא לא הצליח להתמודד: במהלך הדרך הפסיק האופנוע לפעול. הוא לא אמר נואש ולקח את האופנוע לתיקון בבילפלד. הם בדקו את הרכב מלמעלה למטה – האופנוע היה במצב טוב. הוא היה אמור לפעול. המכונאי החליף את הפלגים, ועשה כל דבר אפשרי, אבל לא הצליח להבין מדוע האופנוע אינו פועל. בייאושו, הוא אמר למר והמייר שמוטב לו לנסוע שוב הביתה. והמייר פנה לכיוון הבית. ברגע שפנה לכיוון הרפורד האופנוע פעל כאילו מאומה לא קרה. ואז הפנה אותו האיש לכיוון ההפוך ומיד חדל האופנוע לפעול. הוא פשוט לא פעל כשהפנו אותו לכיוון מינסטר.

כשהוא עדיין נרעש מהמקרה המוזר, והמייר נסע מאוחר יותר ברכבת למינסטר. ואכן , כשהגיע וראה את אשתו היא הודיעה לו ספונטנית שהיא הייתה רוצה לשוב מיד הביתה. היא אמרה שחל שיפור ניכר בהרגשתה ושהרופא המטפל גם כן הודיע לה שסיים את הטיפול.

הזרם החם
הצלחה טרומית בלתי רגילה

ביום החמישי של החקירה שערכנו הייתה לנו הפתעה של ממש. מאותו יום ואילך חווינו הפתעה אחת אחרי השנייה ולבסוף התרחש מקרה שאפשר לתארו בלי הגזמה כסנסציה.

כולנו נסענו להמבורג מכיוון שלנצנראת הכיר שם מקרה של החלמה שלדעתו היה מרשים במיוחד. יתרה מכך החולה היתה תחת פיקוח רפואי צמוד. מדובר בבתו הקטנה של מר מנדט, בעל מוסך לתיקן מכוניות בהמבורג. הילדה שרדה דלקת חמורה של מח השדרה (שיתוק ילדים), אבל נותרה משותקת ברגליה.

גם זה היה מקרה עם היסטוריה מסובכת ואבחון ברור. גרונינג טיפל בילדה בדרכו הרגילה, הוא ישב לידה בשקט וברר בעדינות מהן תחושתיה הפיזיות. מדי פעם הוא גם ליטף אותה בעדינות עם היד. מאוחר יותר הוא עזב ומסר הוראות שלפיהן יש לערוך מעקב בכתב בימים הקרובים לגבי התחושות שבגופה. הוראותיו טופלו בדייקנות. פרופ' פישר קרא בדוח שהילדה מרגישה כאבים ברגליה ומשיכות לכיוון הגב התחתון. הכאבים התגברו ואחר כך היא הרגישה חמימות וזרימה חזקה של דם ברגליה המשותקות. הילדה החלה שוב לעשות תנועות ברגליה, שאותן היא לא יכלה לעשות קודם לכן. פרופ' פישר בדק בדקדקנות את הגפיים שלה וגילה להפתעתו שמחזור הדם בהם משביע רצון. כל התהליך הזכיר לו את עקרון ה"אמון האוטוגני", למרות שעד אותו יום היישום של "האמון האוטוגני" במקרים הקשורים לעמוד השדרה לא עלה יפה. “אמון אוטוגני" פותח בגרמניה על ידי פרופ' י. ה. שולץ, מרצה לשעבר בפסיכותרפיה באוניברסיטה של ג'נה. שיטותיו של שולץ הן בעיקרו של דבר יישום של שיטה עתיקה אך מוכרת היטב לכל אירופאי, דהיינו, יישום של יוגה אינדיאנית במסגרת הרפואה האירופאית המודרנית. כל הרופאים שהודרכו על ידו והשתמשו בשיטה הצליחו לגרום להגברת זרימת מחזור הדם אצל החולים ולכוון את הזרימה לחלקים ספציפיים בגוף באמצעות השפעה אמוציונלית, שאיננה היפנוזה. הם לא נחלו הצלחה בכל מקרה ומקרה. כמו כן, נדרשו שבועות ולעתים אף חודשים של מאמץ, ולכן השיטה נקראה "אימון". כאן, במקרה של מנדט, גרונינג נחל הצלחה ראשונית ומידית – דבר בלתי רגיל לחלוטין. גם פסיכותרפיסט במקצוע הרפואה – אילו היה עליו לטפל במקרה זה - היה זקוק במקרה הטוב לשבועות רבים בכדי להגיע לאותה תוצאה שגרונינג השיג תוך חצי שעה. פישר ניהל שיחה ממושכת נוספת עם פרופ' בוקהארד מהמבורג, ושניהם מאוד התרגשו, כך שפרופ' פישר היה מוכן להודות לראשונה שכעת הוא בדעה שלגרונינג יש כוחות פסיכותרפיסטים בלתי רגילים. הוא הוסיף שככל הנראה לו, גרונינג משדר ויברציה או משהו בדומה לכך, שנחוץ לחקור אותה בבדיקה קלינית מקיפה. הוא הוסיף ואמר שהאפשרות להשפיע על מצב קליני בעמוד השדרה ולהביא לתוצאות כאלו חייב בדיקה ממושכת ומעקב באמצעות טיפול ממושך.

אף רופא לא הצליח לעזור לו

ביום המחרת הייתה לנו שוב הפתעה מרשימה. לנצנראת הביא לנו חולה נוסף של גרונינג – מר קרגנסמייר מבאד אוינהאוזן. קרגנסמייר היה בן 47, ומאז גיל שנתיים סבל מכאבי ראש שהתפתחו במהלך השנים למצב של נויראלגיה חריפה. הוא סבל כאבים בעצבי הפנים, שהם אחת הצורות האיומות ביותר של סבל באזור זה. חומרת כאב כזה עשויה לגרום לבני אדם לרצות להתאבד. רק לעתים רחוקות יכול רופא רגיל לעזור במשהו לחולה. תרופות עשויות לספק הקלה חלקית בלבד של הכאב. במקרים נואשים לגמרי מנסים לנתק את העצב באמצעות זריקות אלכוהול או פשוט על ידי חיתוך. בשני המקרים מדובר בניתוח קשה ותוצאות לא וודאיות. קרגנסמייר עבר ניתוחים שונים. לבסוף הוציאו לו את השקדים והסינוסים בניתוח שבוצע בקליניקה במינסטר, מאחר וחשדו שהתפתחה שם דלקת שגרמה לכאבים בפנים. הניתוח לא הועיל והנויראלגיה נמשכה. היה ברור שהדלקת לא הייתה הגורם המקורי לנויראלגיה. לאחר הסרת השקדים והסינוסים הכאב "התקבע" בעצבי הפנים בדומה לכאב הנוראי שכרותי גפיים מרגישים בעצבי הגדם, ושכתוצאה מכך הם חושבים שהכאב עובר דרך הזרוע כולה או הרגל הקטועה כולה, שכבר אינם שם. גרונינג טיפל בקרגנסמייר. הוא ביקש ממנו לאחוז את ראשו בחזקה בין שתי ידיו.

לאחר מכן קרגנסמייר הרגיש זרם חם בפניו. הכאב נמשך כמה ימים ונעלם בהדרגה, יום אחר יום. חלפו ארבעה שבועות מאז והוא כבר אינו סובל מכאבים.

גם כאן, אין ספק שהיכולת הבלתי רגילה שלו לכוון את מחזור הדם הובילה להצלחה. ייתכן שגורמים נוספים היו מעורבים כאן אבל הם לא עניינו אותנו בשלב זה. עד לאותו מקרה היה ידוע על מקרים בודדים בלבד של נויראלגיה משולשת שטופלו באמצעות פסיכותרפיה. ובאותם מקרים היו דרושים מספר שבועות ואף חודשים לפני שהושגה הצלחה. גרונינג עשה זאת תוך מפגש קצר – הישג חסר תקדים עד אז.

---

המקרה המפורסם של דיטר הולצמן

למחרת היום היינו שוב בהרפורד, ולנצנראת הציע לפרופ' פישר להעיף מבט על המקרה של דיטר הולצמן. מדובר בבנו בן התשע של המהנדס הולצמן, שההחלמה שלו גרמה לגרונינג לצאת מהאנונימיות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו לבית שממנו התפשטה תהילתו של גרונינג ושבו הוא התגורר עד לפני זמן קצר ביותר. דיטר הולצמן מעולם לא ידע ללכת כמו שצריך. אבל הם לא זיהו את אופיה האמתי של מחלתו. נכפה עליו להיות מגובס למשך תקופה ממושכת. לבסוף, נקבע בקליניקה האוניברסיטאית של מונסטר שיש לו דיסטרופיה מתקדמת בשרירים, דהיינו – ניוון שרירים. לאחר כשנה של שהייה בבתאל, אחד הרופאים שם הודיע להוריו, “תוכלו להשאיר את הילד כאן או לקחת אותו הביתה. אנחנו כבר לא מסוגלים לעזור לו.” ואמנם, הילד כבר לא היה מסוגל לשבת ורגליו היו קרות כקרח. גם שמיכות מחוממות, בקבוקי מים חמים וכריות חשמליות לא הועילו כדי להיפטר מהקרירות וחוסר התחושה ברגלים. גרונינג ביצע טיפול חד-פעמי בילד החולה. כעבור זמן קצר הילד הרגיש בעירה חזקה בגבו והתחממות פתאומית ברגליו. התחושה נמשכה ברצף עד שהילד הצליח שוב ללכת, אך באופן בלתי יציב.

המקרה של דיטר הולצמן הפך לסלע מחלוקת בין שני צדדים שנכנסו לאמביציה של הגזמות. אפשר היה כמובן לטעון שאי אפשר לקרוא לזה "החלמה". אבל באותה מידה, הקביעה שכלום לא השתנה לאחר הטיפול של גרונינג הייתה בגדר עיוות העובדות בזדון. לאחר בדיקה מדוקדקת גיבש פרופ' פישר דעה שאכן מדובר בניוון שרירים מתקדם, נוירוטי, כלומר – ניוון העצב שמגיע מעמוד השדרה אל השרירים וכמובן משפיע על ההזנה שלהם והתפתחותם. מקור הניוון היה כפי הנראה בתאים של הקרן (האונה) הקדמית. סיבי העצב המגיעים מהמוח מתאחדים שם. מתרחשת שם העברה של אימפולסים המגיעים מהמוח, בלי שהסיבים הללו יבואו במגע מיידי עם העצבים המובילים לשרירים. אין ספק שהעצבים המנוונים קיבלו תמריץ בלתי רגיל, שעבר הלאה אל שרירי הרגל. מה שהפתיע אותנו יותר מכל דבר אחר היא העובדה שהאבחון של גרונינג היה קרוב מאוד למציאות האנטומית.

קרגנסמייר כבר טען שגרונינג ידע מבלי לשאול אותו קודם לכן, שהוא סובל מכאב בפנים ושהכאב עינה אותו מאז גיל שנתיים. אנחנו התייחסנו לדבריו כהפרזה של חולה המכיר תודה למרפאו. אבל במקרה של דיטר הולצמן, היה דוח מפורש על האבחון שערך גרונינג, שקיבל אישור של עדים. גרונינג הצביע על עצב קרוע בחוט השדרה והגדיר את המקום שבו נמצאים התאים החולים של האונה (קרן) הקדמית. לאחר האבחון הילד חווה תחושה של בערה ואחריה הופיעה תחושה מוזרה שגרונינג כינה אותה בשם "החייאה התחלתית". הוא השווה אותה להבהוב של נורה כשזרם החשמל "זורם" לתוכה לאט לאט. הסבר זה נשמע פרימיטיבי. אבל הוא היה כל כך קרוב למציאות שמבחינתנו הייתה סיבה להתרגש מזה.

על סף הכרזה שגרונינג אינו רמאי

ההחלטה האחרונה לטובתו של גרונינג התקבלה הודות למה שחווינו זמן קצר אחרי שפרופ' פישר בדק את דיטר הולצמן. הובילו אותנו לתוך חדר אורחים בלי שנחשוד שגרונינג פעל כאן. פרופ' פישר התיישב בכבדות על אחת הכורסאות שהיו שם. ממש באותו רגע פניו נעשו חיוורות כפני מת. הוא התאמץ לנשום אבל התאושש במהירות. הוא התבונן בנו מזווית העין, כאילו נגע בו איזה כוח מסתורי שאת מקורו אי אפשר להסביר. הוא סיפר לנו שברגע שהתיישב הוא הרגיש כאב חד מאוד באזור הכלייה הימנית וגם דפיקות לב וקוצר נשימה. הכלייה הימנית שלו הייתה נגועה בדלקת כבר בעבר. זה היה האיבר החלש ביותר בגופו. בזמן שתהינו לפשר העניין, לנצנראת נכנס לחדר ואמר שהפרופסור יושב באותה כורסה שבה גרונינג נהג לשבת ולטפל בחולים.

הערה לתמונה: הצלחתו של פרופ' ד"ר פישר לבצע ריפוי באמצעות הכורסה שעליה ביצע גרונינג מספר רב של החלמות בהרפורד. כאשר פרופ' פישר ישב על הכורסה הוא הרגיש זרם של אנרגיה מסתורית ועלה בראשו רעיון להשתמש באנרגיה הפעילה שבכורסה לצורכי טיפול בצעירה שסבלה משיתוק לאורך שנים רבות. הטיפול יוצג כפריט מרכזי של הדוח שלנו היום.

גרונינג תמיד טען שהוא מסוגל להשאיר אחריו בכורסה שלו שיירים של כוח מיוחד. האם הפרופסור הרגיש משהו מזה? - “בוודאי", השיב פישר ושבר את השקט המעיק שרבץ על כולנו. אבל הוא כבר היה שקוע בתכנית נוספת. הוא ביקש לפתע מלנצנראת לבוא אתו והם יצאו לגן שבו נהגו החולים להמתין בסבלנות או מתוך ייאוש, בדיוק כפי שקרה ביום שבו הגענו להרפורד. הוא חיפש אדם משותק ומצא צעירה ששכבה בחוסר אונים כשרגליה אינן נעות. הוא נשא אותה בעזרתו של לנצנראת ושניהם הכניסו אותה לחדר האורחים והניחו אותה על הכורסה המסתורית. הוא החל לטפל בה באופן הרגיל, כפסיכותרפיסט. הוא מיד קבע את סיבת השיתוק שלה.

הצעירה בת ה- 21, אני שוודלר מדרמשטדט, הייתה שם בסתיו שנת 1944 בתקופת ההפגזה האווירית המסיבית על העיר. אני נקברה יחד עם אמה ועוד כ- 20 אחרים תחת הריסות במקלט של מבשלת שיכר. כל האחרים, כולל האמא שלה, הצליחו לברוח דרך יציאת החירום לאחר שפרצו פתח מילוט מספיק גדול בכדי שאדם יוכל לעבור דרכו. משום מה, גופה של הצעירה נתקע בפתח המילוט. הבית עלה בלהבות. שיערה של הצעירה כבר היה אחוז בלהבות. ברגע האחרון הצליח האחראי למשוך את אני החוצה ולכבות את בגדיה אחוזי האש בעזרת זרם מים. כשתיארה את האירוע הבעת פניה המבוהלים חשפה מה שעובר עליה בפנים. התברר שזמן קצר לאחר שהצילו אותה מהאש שאחזה בה, אני החלה להרגיש חוסר ביטחון בהליכה. כעבור מספר ימים אני החלה להיתקל בחפצים וליפול. עם הזמן ההליכה שלה נעשתה פחות יציבה עד שרגליה נעשו לגמרי משותקות. כל הטיפולים הרפואיים לא עזרו. וכעת, הצעירה ישבה בכורסה המוזרה שגרמה לפרופ' פישר לחוות זרם חזק.

ברגע שהצעירה סיימה לתאר כל מה שהתרחש שם, הפרופסור הגיע למסקנות הבאות: אם גרונינג הותיר אחריו בכורסה שובל של כוחות ריפוי מסתוריים אזי הם אמורים להשפיע על החולים גם בהיעדרו. הוא סיפר לצעירה בקצרה על גרונינג והוסיף שגרונינג עזר בעבר למשותקים רבים בחדר זה. אחר כך הפרופסור עשה דבר נוסף – הוא הראה לצעירה תמונה של גרונינג. לאחר מכן, כשהוא טעון מתח פנימי, ציווה עליה בפסקנות: “קומי!”. הוא העריך שגרונינג נהג לעשות בדיוק כך. פני הצעירה זרחו לפתע. אני התרוממה מהכורסה באופן די נועז ונדהמה עד כדי כך מהעובדה שהצליחה לעמוד על רגליה עד שלא העזה לעשות אף צעד. הפרופסור פקד עליה שוב, “כעת התהלכי!” לנצנראת שעמד ממש שם, אחז בקלות בידה של הצעירה והיא התקדמה בצעדים לא בטוחים ובדמעות של אושר לאורך כל החדר עד הכיסא שבו ישבה אמה כשהיא נדהמת כולה. אבל כאן אני שוודלר התמוטטה. היה צורך לבצע את הניסוי פעם נוספת. בניסוי השני, פישר הראה לחולה את תמונתו של גרונינג, ותוך כדי כך שם לב לסימנים של זרימת דם מוגברת ברגליה המשותקות-לשעבר, לאדמומיות ולחמימות שהתפשטו בהם. הילדה שוב קמה על רגליה. הפרופסור פקד עליה לעמוד ולשבת מספר פעמים. פעולת הקימה השתפרה מרגע לרגע. לבסוף הצעירה הצליחה לצאת מהחדר וללכת דרך ארוכה, תחילה לחצר ואחר כך לרחוב הסמוך. משם לקחו אותה ברכב לקרובים בהרפורד.

כולנו צפינו בניסוי במתח עוצר נשימה. באותו ערב הודענו ל- Revue שעלינו להאריך את שהותנו בצפון גרמניה. כולנו כבר לא היטלנו ספק בכך שגרונינג הוא תופעה שיש לחקור אותה באמצעות ניסוי קליני מתוכנן. למחרת היום ניסינו ליצור קשר עם גרונינג במטרה לסלול עבורו דרך לרופאים מהקליניקה של אוניברסיטת היידלברג, כך שיוכל להוכיח את יכולותיו בנוכחותם.

רצף האירועים שהתרחש סביב ברונו גרונינג החל ממרץ 1949 והלאה

הבלבול שיצרו אירועים אלו היה ניכר, ונדרש מאיתנו מאמץ רב כדי להצליח לדווח עליהם לקוראים חיצוניים.

18 במרץ 1949
הכוכב של ברונו גרונינג דרך לפתע בהרפורד. ההחלמה לכאורה או ההחלמה האמתית של דיטר, בנו של המהנדס הולצמן מהרפורד שסבל מניוון שרירים, הובאה לידיעת הציבור הרחב. בעקבותיה נפוצו חדשות על החלמות נוספות. הרכילות והדיווחים התפשטו לכל עבר כמו רוח. המוני בני אדם חולים התקבצו לפני ביתו של הולצמן בווילהלם-פלאץ 7 בהרפורד, שם התגורר גרונינג.

4 באפריל 1949
מועד תחילת פעילות הריפוי הציבורית של גרונינג בהרפורד. תגובה ענקית. גרונינג נחשב בהרפורד כאיש הפלאים. הוא הועלה לדרגה של כעין משיח, מה גם שהוא עצמו מייחס את תכונותיו לכוח אלוהי.

27 באפריל 1949
כתוצאה מזרם בלתי פוסק של בני אדם המגיעים לביתו של הולצמן, הרשויות, ובמיוחד רשויות הבריאות מתערבים בנעשה. גרונינג והולצמן מתבקשים להיפגש עם מנהל מחלקת הבריאות בהרפורד - פקיד רפואי ותיק, הד"ר זיברט. זיברט מסביר שעד לאותו רגע הוא היה סובלני כלפי פעילותו של גרונינג, אבל מאותו רגע ואילך עליו להיכנס לתמונה מאחר שמדובר בכמות גדולה של חולים ובאחריות שלו כלפי מערכת הבריאות הציבורית. הוא מנסה לקבוע פרטים לגבי גרונינג באופן די פרובוקטיבי וחסר טקט. גרונינג אומר שאין לו כל זכות לעשות זאת ומזמין אותו להגיע לשם אישית כדי להתרשם ולהשתכנע בעצמו משיטותיו והצלחותיו במקום עבודתו. זיברט דוחה זאת בטענה שאינו מעוניין לעשות מעצמו צחוק.

במהלך הימים הבאים מתקיימות שלוש פגישות בין הולצמן, הפקיד הרפואי הבכיר ד"ר זיברט וחוקר בלש מהרפורד, בשם אויר. הולצמן – תומך נלהב של גרוניג ולא חכם במיוחד – מתעקש ורוצה שכולם ישתכנעו מההצלחות של גרונינג. זיברט מתנגד. אויר מתנהג באופן אובייקטיבי.

30 באפריל, 1949
לנוכח המון הולך וגובר של מבקשי עזרה וריפוי ולנוכח הקשיים שמערימים הרשויות, גרונינג עורך סוג של מסיבת עיתונאים בבית הולצמן. העיתונות בינתיים התלבשה על המקרה של גרונינג, הפכה אותו לסנסציה ופרסמה דיווחים מזויפים ומעוותים של המקרה. מייסטר, מנכ"ל העיר הרפורד, מגיע למסיבת העיתונאים יחד עם המפקח קונסט. גרונינג מתקן את הדיווחים השקריים. אבל אין התקרבות בין גרונינג המופנם, חסר הביטחון וחסר הניסיון במשא ומתן עם רופאים או במגע עם עיתונאים, לבין האחרים שהיו נוכחים בפגישה. החשש של הרשויות מפני הפרת הסדר הציבורי עקב זרימת המוני החולים למקום, וכן חוסר האמון ואף דחייה גלויה מצד הרופאים והעדר האובייקטיביות של העיתונים – כל אלו חוברים יחד וקובעים את הטון.

3 במאי 1949
מייסטר, המנכ"ל של העירייה, מבקר את גרונינג בבית הולצמן. מתוך הקהל הממתין בחוץ, הוא בוחר באופן אישי חולה שיש לה סימני שיתוק, ומביא אותה אל גרונינג. גרונינג זוכה בהצלחה ומייסטר עוזב את המקום לאחר שהתרשם מאוד ממה שראה.

3 במאי אחר הצהריים
למרות הכל, מנכ"ל העירייה שולח אחר הצהריים לגרונינג צו האוסר עליו להמשיך בפעילות הריפוי. הצו מורה על תקופת ערעור של שלושה שבועות. מערכת היחסים בין הרשויות, גרונינג וההמון הממתין לו – שחלקו חווה מקרי החלמה רבים הראויים לציון, במהלך השבועות הקודמים – הולכת ונעשית מאוד מורכבת.

13 במאי 1949
עשרה ימים בלבד לאחר צו האיסור שהיה מבוסס באופן שטחי על חוק המרפאים שאינם רופאים של הרייך השלישי, מגיעה משלחת רפואית לביתו של הולצמן. היא מורכבת ממנהל בתי החולים העירוניים בבילפלד, הפרופ' ד"ר וולף, מנהל מוסדות הריפוי בבתאל, הפרופ' ד"ר שורש, וקצין רפואה בכיר מבילפלד, ד"ר ריינר. נוכחים במקום גם מייסטר, מנכ"ל העירייה והמפקח קונסט. קונסט ווולף מנסים להישאר אובייקטיביים. ד"ר ריינר מציג עמדה שלילית לגמרי. הוא מכריז, “רבותי! כל מה שיראו לכם כאן אינו חדש למדע הרפואה. אנחנו מסוגלים לטפל במקרים מסוג זה באותה מידה של הצלחה. אם אני כבר כאן, אני רוצה לראות נסים". מתגבשת ברית בין מתנגדיו של גרונינג מתחום הרפואה לבין חוסר הישע של הרשויות לנוכח תופעת גרונינג ויכולתו למשוך המונים. למרות זאת מציעים לגרונינג הזדמנות להוכיח עד לתאריך 28 ביוני את יכולת הריפוי שלו במקרים בעלי היסטוריה קלינית, בכל קליניקה אוניברסיטאית באזור הבריטי של גרמניה, בבתי חולים עירוניים בבילפלד או בקליניקה בבתאל, בתיאום עם רופאים בכירים.

במהלך הימיםהבאים:
למרות ההודעות בעל פה ובכתב מטעמם של גרונינג ועוזריו, בנוגע לצו האוסר עליו לעסוק בריפוי וחוסר הטעם להגיע למקום ולהמתין לו, מבקשי העזרה מגיעים לבית הולצמן. מתרחשות כאן החלמות וביניהן גם כאלו שקשה להסביר אותן בכלים מתחום הרפואה; ניתן להסביר החלמות אלו רק כמקרים שהתרחשו על ידי מגע מרחוק בין גרונינג לבין הממתינים.

20 במאי 1949
גרונינג מכריז שהוא מוכן להוכיח את יכולת הריפוי שלו בבתי חולים עירוניים בבילפלד, אבל פוסל נסיעה לפרופ' וולף מתוך תחושה אינסטינקטיבית של חוסר אמון והרגשה שמדובר במלכודת שטמנו לו הרופאים. אדם בשם מר קלמה, שגרונינג גרם להחלמתו, ממלא תפקיד בנדון. קלמה מציע לגרונינג לוותר על המאבק עם רשויות הרפורד ובמקום זה להיכנס למשא ומתן עם נשיא המחוז בדטמולד, מר דרייק, שאותו הוא מכיר היטב.

23 במאי 1949
הקשר עם דרייק נוצר בנסיבות מצערות. בעקבות התעקשותו של מר אגון-ארתור שמידט שהיה בין מקורביו של גרונינג וכינה עצמו "עורך", גרונינג מעניק "אבחון מרחוק" למצב בריאותו של דרייק בערב שלפני הביקור של דרייק. האבחונים מרחוק מאוד מיוחדים, שכן לא קל לפרש אותם במונחים רפואיים. (הם יפורטו בהרחבה בדוח של ה- Revue). שמידט, שהיה משוכנע ביכולותיו של גרונינג, מציג לדרייק את האבחון-מרחוק של גרונינג. הלה שם לב למספר טעויות באבחון. קצין הבריאות הציבורי בדטמולד, ד"ר דייס - שהיה מתנגדו המושבע של גרונינג - השתתף גם הוא במפגש ויצא כשידו על העליונה. הוא מכריז ברורות בפני גרונינג, שלא משנה מה יוכיח ומה ירצה לעשות, הם לא יבטלו את הצו האוסר עליו לעסוק בריפוי (ד"ר דייס מאשר אישית את הקביעה הזאת בפני ד"ר פישר – ששיתף פעולה עם ה- Revue). לפי דברי דייס יש לכך השלכות הרסניות על העתיד לקרות. חוסר האמון האינסטינקטיבי של גרונינג במקצוע הרפואה מתגבש סופית ומונע בעדו מלשתף פעולה. ד"ר דייס לא הצביע על הסעיפים בחוק המרפאים שאינם רופאים, העוסקים בחריגים למקרה של גרונינג. לפי סעיפים אלו – למרות החוק, יתקבל אישור מיוחד במקרים יוצאי דופן, להמשיך בפרקטיקה של ריפוי.

24 במאי 1949
מתקיים מפגש בין גרונינג למנהל העירוני, מר ווהרמאן, נציגו של מנכ"ל העיר, מר מייסטר, הנמצא בחופשה. לפי דבריהם של שמונה עדי ראייה, ווהרמאן משתמש במילים בעלות המשמעות הזאת: גם אם 1,000 איש ממתינים בחזית הבית בווילהלם-פלאץ 7, זה לא מעניין אותי. להחלמה יש מבחינתי חשיבות משנית. מעניינות אותי רק גאולה ומחילה על חטאים. סבל פיזי הנו פעוט ערך בהשוואה לגאולה. מאחר שגרונינג לא השיב לשאלה האם הוא מבקש מחילה על חטאיו, מר ווהרמאן היה לגמרי לא מרוצה מהשיחה עם גרונינג.

7 ביוני 1949
משלחת רפואית נוספת מבקרת אצל גרונינג – והפעם היא כוללת את ווהרמאן וקצין הרפואה הראשי, ד"ר זיברט. לאחר עימות הנמשך חמש שעות, הצו האוסר את פעילות הריפוי נותר בעינו. תאריך היעד הסופי להגשת הערעור נדחה ל- 28 ביולי. שוב מעבירים לגרונינג את ההצעה הידועה להוכיח את כישורי הריפוי שלו בקליניקות ובבתי חולים. אבל זה לא מתרחש עקב חוסר האמון המושרש עמוק אצל גרונינג. (מאוחר יותר, קובע נציג ה- Revue, הפרופ' ד"ר פישר, שחוסר האמון של גרונינג היה מוצדק במידת מה).

18/19 ביוני 1949
בכדי להרגיע את אלפי החולים שהמתינו לגרונינג בווילהלם-פלאץ, ווהרמאן מרגיש שהוא חייב לרכך זמנית את צו האיסור שהוטל על גרונינג.

20 ביוני 1949
בחזית בניין העירייה ולפני ביתו של ווהרמאן נערכות הפגנות של הממתינים להחלמות. המשטרה חסרת אונים.

21 ביוני 1949
שוב מרככים את האיסור שהוטל על גרונינג.

24 ביוני 1949
מנכ"ל העיר, מייסטר, חוזר ומאשר את צו האיסור. שוב נערכות הפגנות. סערת הרוחות מחמירה עוד יותר.

25 ביוני 1949
גרונינג נוסע להמבורג בעקבות ההזמנה מווסטפאל, סוחר מהמבורג שחווה החלמה מאסתמה הודות לגרונינג. הוא מקווה שיוכל להמשיך שם בפעילות הריפוי. אבל גם תקוותו זו מתבדת.

29 ביוני 1949
גרונינג עוזב את המבורג ונוסע ליעד בלתי ידוע. הוא מלווה על ידי הולצמן ואשתו. הציבור וגם המשטרה מאבדים כל רמז למקום הימצאו.

הערה לתמונה:
חולים שטופלו על ידי גרונינג זכו לביקור של ד"ר פישר לפני שנפגש עם גרונינג עצמו.

1. מר קלוגליך מבילפלד שסבל ממחלת כליות, היה שרוי בפחד מתמיד שיצטרך לעבור ניתוח. הדוח שלנו מתאר את המצב שבו היה שרוי כאשר נציג ה- Revue, הפרופ' פישר, פגש אותו מספר שבועות לאחר הטיפול אצל גרונינג.
2. הבת הצעירה של משפחת מנדט מהמבורג הוכיחה לפרופ' פישר שיש צורך לנצל את אפקט גרונינג בתחום הרפואה. גרונינג הצליח להשפיע ולטפל במחלה בעמוד השדרה באמצעות פסיכותרפיה.
3. הגב' ווהמייר. כשפרופ' פישר ביקר אצלה ושמע על האשפוזים בבתי החולים בעברה, הוא מאוד התרשם מאפקט הטיפול מרחוק של גרונינג ומהחוויה שבעלה דיווח לו עליה (ראו דוח).
4. גב' שוורדט סיפרה לפרופ' פישר על המפגש עם גרונינג המתואר בדוח, וכיצד הוא החזיר אותה לחיקו של האיש שאהבה באמצעות כדור עשוי נייר אלומיניום, וכיצד הוא ריפא את שניהם.
5. גב' W המנהלת את חנות האופניים של בעלה בבילפלד, שנפטר ב 1946. פרופ' פישר דיבר עם הרופא שהעניק לה טיפול חסר תקווה לכאורה, לפני שגרונינג נכנס לתמונה.
6. איש העסקים המציאותי – קארגסמייר מבאד אוינהאוזן – סבל כאבי תופת שנגרמו כתוצאה מבעיה עצבית – trigeminal neuralgia - אף ניתוח לא הצליח להפסיק את הכאב. אחרי הטיפול אצל גרונינג, אישר פרופ' פישר שהוא החלים.
7. ליד מיטת חוליה של גב' א. יושב ד"ר מורטרס, שטיפל בחולה לפני שנחשפה להשפעה של גרונינג. המקרה הזה גרם ל-Revue לשכנע את הרופאים מקליניקה אוניברסיטאית בצורך לבצע בדיקה קלינית, שהדיווח עליה יופיע בגיליון הבא של ה- Revue.

ליל ההחלמות הגדולות

ליל ההחלמות הגדולות

Zeitungsblitz, ספטמבר 1949: מהדורה מיוחדת אודות ההצלחות של גרונינג.

בשורות הבאות נספק לכם דוח אובייקטיבי ובו עובדות שנמסרו לנו על ידי הכתב המיוחד שלנו. כנציג של עיתון הוא קיבל אישור לעקוב אחרי המרפא הדגול, ברונו גרונינג, במשך 15 שעות במהלך פעילות ריפוי בטרברהוף שבוצעה לעיני מאות רבות של בני אדם, ב- 27 וב- 28 באוגוסט.

ההחלמות של היום הראשון

הכתב שלנו מדווח: כבר בבוקר הגיעו מבקשי עזרה רבים, ובצהריים הם קראו במקהלה ל"גרונינג שלהם". למזלם הטוב הוא פנה בנאום קצר לממתינים . אבל לא על כך אני מעוניין לכתוב אלא על השעות הבלתי נשכחות והבלתי צפויות של אחר הצהריים המאוחרים והערב.

האוויר טעון מתח מיוחד, ומסיבה זו או אחרת הגיעו לכאן היום, שבת, אנשים רבים שחלקם סובלים וחלקם סתם סקרנים. הם התאספו בטרברהוף ובגן. המתח גובר כאן משעה לשעה לאחר שנודע שהערב, מר גרונינג שוב ידבר בפני אלו הממתינים לו. ציוד ההסרטה מוכן כבר על המרפסת ובמגרש החנייה, ועדיין מגיעים לכאן בני אדם רבים.

בינתיים אני מברר לגבי ההצלחות האחרונות בהחלמות, ומרגיש מחויב לספק לקורא ולחוג האנשים הסובבים את גרונינג דווח מפוכח על הסנסציות.

גב' וורסטל מרחוב מינכן 42 שברוזנהיים, דיווחה לי שעד אתמול בצהריים היא לא יכלה להתכופף או להרים רגלים מהרצפה עקב שיתוק. אחרי ההרצאה של גרונינג היא זרחה מאושר והלכה לקראת בעלה, כשלראשונה היא אינה זקוקה לעזרתם של אחרים. היא גם הצליחה להתכופף כמו אדם בריא.

בדומה לגב' האס ממינכן, גברת נוספת מאנדורף, שאותה הכרנו כאישה מוגבלת מאז ומתמיד, קמה על רגליה מכיסא הגלגלים ועשתה פסיעות ראשונות.

אני יושב ליד שולחן של אחד ממכריי שאשתו היא שחקנית הקולנוע קרין למבק ממינכן-ליים, יפהפייה המוכרת לכל ה"קבועים". היא מספרת לי שהחלימה משיתוק עצבים בזרוע שמאל שנמשך חודשים רבים - זאת הודות לגרונינג שפעל בשלט רחוק באמצעות הטלפון בשעה 10 בבוקר. מאז שהגענו אל טרברהוף, “מעגל הקרינה" של גרונינג הפך לפתע פתאום אפקטיבי עד כדי כך שגברת ל. הייתה המומה מכמות הרעידות החמות והקרות שחלפו בגופה וגרמו לה לצעוק בקול רם, 
"למען השם, מה קרה לזרוע שלי? אינני מסוגלת להרגיש אותה יותר!” כעת, באמצעות אותה זרוע משותקת ו"חסרה" שאותה לא יכלה בעבר להרים עד גובה השולחן, היא נוגעת בפנים שלה ולאחר מכן בכובע הקיץ שלה. בהמשך היא פורצת בבכי מרוב שמחה והכרת תודה הנובעים מרגש פנימי. הדמעות מחליפות את מקומן של המילים. שעות ספורות בלבד לאחר מכן היא מסוגלת ללחוץ ידיים בלב עולץ העולה על גדותיו, אבל העוזר הדגול, מר גרונינג, עוצר בעדה בכניעות ואומר, “הכרת התודה שלך אינה מגיעה לי אלא לבורא העולם שמעלינו. הוא זה שהעניק לי את הכוח הבוקר, כששוחחתי בטלפון עם בעליך כדי לקבוע את המפגש הזה. האל הוא שהוביל אותך לכאן בלי התערבותי. גברת יקרה, האמונה שלך היא זו שעזרה לך!”

גברת נוספת מאותו המחוז שבו גרה גב' למבק, הגב' ווגנר ממינכן-ליים, סבלה במשך ארבע שנים משיתוק מוחין חלקי שפגע בעצב בצד שמאל של הגוף, אבל מצבה השתפר בינתיים. היא זכתה ל"ריפוי ממוקד מרחוק" שבוצע על ידי גרונינג – הגברת שהתה בגן כשגרונינג ישב בחדרו למעלה. אנחנו עוקבים בדריכות אחר התוצאות אבל עקב ההמולה שמסביב, התקשתה הגברת להיכנס לריכוז נכון. כשנעשה ניסיון בהמשך אותו ערב לפגוש פנים אל פנים את האיש, לא הושגה הצלחה נראית לעין, כפי הנראה מאותה סיבה. המוכנות הפנימית, ריכוז החושים והמפגש שהתקיים שעות ספורות בלבד קודם לכן, הפריעו מאוד לתהליך.

בדומה לשני מקרים נוספים שהתרחשו מאוחר יותר, גם עדות זאת מצביעה על כך שביקורה במשרדו הפרטי של מר גרונינג – לאחר שהניחה שהטיפול מרחוק איננו אפקטיבי – היה סימן לחוסר האמון שלה במרפא הדגול.

כעת מגיע הרגע הקריטי. מאות בני אדם נדחקים בצפיפות. השעה היא 7:30 בערב. הערב רווי צללים. הסוסים מזמן נעלמו מהאופק והשמש צובעת את ההרים בכחול. המתח גובר מרגע לרגע; קשה לשאת זאת. גרונינג נכנס לרגע למרפסת מלווה בקריאות שמחה ומבקש מהקהל סבלנות ואפשרות להתכוונן בשקט עבור הקהל הרב שגם ממנו הוא מבקש להתרכז. מר ס. מקבוצת עוזריו, מכוון את החולים לשורה הקדמית, לתחום הראייה שלו, ומנחה אותם בשקט כדי שידעו מה עליהם לעשות – ידיים על הברכיים, ללא מגע ביניהן, מחשבות מנותקות מהמחלה – אלו הן ההנחיות. מה שמגביר את סיכויי הצלחת ההחלמה הם הציפייה הדרוכה וההכנה הרוחנית לרגע שבו הכוח המרפא של גרונינג ישיג תוצאות. בקושי שומעים את הלחישות בקרב הקהל. קשה לתאר את התמונה ואת האווירה; תחושת אמון ממלאת את הסביבה בה התקבצו המסכנים והסובלים, שאת מחלותיהם ניתן לראות בעליל, או שלא, והם ממתינים מתוך אמונה רבה לאותו רגע שבו יקבלו החלמה.

בינתיים, נדרשו 15 דקות של הכנה לצילום הסרט הדוקומנטרי – לפי התחושה, רגעים אלו יהיו חוויה של פעם בחיים. רגעים מלאי אנרגיה וציפייה עד כדי כך שכל אחד יכול לשמוע את דופק לבו וגם את זה של שכנו. מעת לעת מופיע עוזרו של גרונינג ומבקש מחלק מהנוכחים לדווח לו מאין באו. מתברר שהנוכחים הגיעו ממקומות שונים בגרמניה – מהאלגאו ומאזור שוואביה, מקלן ומפרנקפורט, מבוואריה עלית ותחתית, מאגם קונסטנס ומהים הצפוני – ואפילו מברלין ומקומות נוספים. מה שהסב למר גרונינג הנאה אישית מיוחדת, התרחש מאוחר יותר כאשר התקרב אליו חייל שהיה בין הממתינים במקום, והיה שותף לסבלו של גרונינג בכלא הרוסי בקרליין ובפינלנד. הקהל מתבקש שוב לא לשאול שאלות ולהתמקד היטב במה שגרונינג עומד לומר.

גרונינג נואם בפני הקהל הממתין לו

כעת שעת דמדומים. אורות הסרט מרצדים מכל צד וציוד ההסרטה מתחיל לפעול בשקט רב. כל שאר הקולות פוסקים וכל העיניים מכוונות למרפסת, שב- 8:15 בערב נכנס אליה מר גרונינג יחד עם המארח שלו, העוזרים ואלו שקיבלו החלמה. חולפות דקות ספורות של שקט מופתי שבמהלכן העוזר הדגול של האנושות משלב ידיים ומתבונן אל השמיים. בהמשך הוא יוצר קשר מושלם עם מבקשי העזרה הנאמנים לו על ידי כך שהוא בוחן את פניהם הנרגשות של כל אחד ואחד מהם.

כעת, גרונינג מתחיל לדבר בטון אוהד ודורך את לבם של רבים. הוא משתמש במילים פשוטות ומדודות מלאות אמונה וחמימות.

"יקירי, מבקשי העזרה! כמו בכל יום, גם היום הגיעו לכאן בני אדם למודי סבל המבקשים החלמה והם גם יקבלו אותה. אבל ישנם ביניכם גם כאלו שמה שהניע אותם להגיע לכאן היא סקרנות טהורה. אלו מודעים לכך שהם ספקנים. אני מרגיש בכך בברור ומבקש מהם בכל לשון של בקשה להסתיר את המחשבות הללו כדי שיוכלו להתפנות להתרשם ממה שקורה כאן, להשתכנע מהעובדות. מה שמתרחש כאן איננו בידור או מופע קסמים זול – הזמן שנעביר כאן יחד הוא הרבה יותר רציני מזה והסבל של אלו שהגיעו אלי לכאן גדול מכדי שנעסוק בדברים מסוג זה.

לא הזמנתי לכאן איש; אדרבא, ביקשתי מכולם להמתין בסבלנות עד ליום יהיו מסוגלים לקבל עזרה בנסיבות שגרתיות.מי שאינו מאמין בי אין צורך שיגיע לכאן יותר!

ידוע לי שרבים מביניכם נמצאים בדרך להחלמה ממש ברגע זה! אני מתכוון להישאר כאן בבוואריה עלית, ומבקש מכם להתאזר בסבלנות עד שאקבל רשות לערוך החלמה פומבית ועד שמרכזי ההחלמה יוקמו. רק אלו מביניכם הנושאים בקרבם את האמונה האלוהית, ורק הם, יהיו זכאים לקבל החלמה. למרבה הצער, ישנם ביניכם גם כאלו שאיבדו אותה לפני שנים.

אני מפציר בכם, הרופא היחיד, הרופא של כל בני אדם הנו, ותמיד יהיה, האל! רק הוא יכול לעזור. אבל הוא עוזר רק למאמינים המוכנים ורוצים להשליך מעליהם את המחלה הישנה. אין צורך שתאמינו בגרונינג הקטן, אבל עליכם לתת בי אמון. אין לי צורך בהכרת התודה שלכם – היא שייכת לאל בלבד; אני רק מבצע את חובתי!

מאחר ואינכם יודעים זאת, אני מפציר בכם - השאירו את הפחד והכסף בבית , אבל את המחלה עליכם להביא לכאן, וגם את הזמן הדרוש – אותם אני אשדוד מכם. עליכם להיות אנושיים כלפי אחרים – לא לשנוא, לא לשקר, לעולם לא לתת יחס רע לאחרים ולעולם לא לקנא. המתנה הטובה והגדולה ביותר בחיים עלי אדמות שווה הרבה יותר מכל הנכסים הפיזיים. שמעתם מהעוזר שלי מה עליכם לעשות בכדי לחוות את התוצאות האפשרויות הגדולות ביותר. אין ברצוני לבצע כאן החלמה פומבית! עלי לדעת תחילה בוודאות שיש לי הרשות לעזור בפומבי. יש לציין שמדי פעם, בני אדם קיבלו החלמה בנוכחותי במקרים מסוימים. הם לא התבקשו לציין את מחלתם – אני מסוגל לראות דרכם ולדעת עליהם כל מה שצריך.”

בהמשך מר גרונינג מציג מספר דוגמאות פשוטות לכוח ההשפעה שלו. הקהל מאשר זאת בצעקות הבוקעות ממנו, וגרונינג ממשיך: כולכם קיבלתם זה עתה את מה שרציתם; כלומר, רק מי שהרגיש מחובר לאל עליון. אם הכל יתנהל כשורה, אקים כמה מרכזי החלמה כשהמרכז הראשי יהיה כאן במקום זה. בכדי שנוכל לעזור לכולכם הכל ייעשה בשיתוף ובצמוד לרופאים. ברצוני לומר לכל מי שהגיע אלי לכאן כשליח של קרובים חולים, “אני כבר איתם!” כשתחזרו הביתה תראו שהחולה כבר איננו בדיוק באותו מצב כפי שהיה כשיצאתם מהבית!” כולם הודו לאיש המסור במחיאות כפיים סוערות.

שני נציגי ממשלה מצדדים בגרונינג

באופן בלתי צפוי לחלוטין, לאחר דברים אלו נכנס למרפסת מפקח המשטרה של מינכן, מר פיצר. “יקירי, אנשי רונזהיים! אני מדבר אליהם כאן היום מתוך ההתנסות האישית שלי. הגעתי לכאן כאדם חולה, אבל גם כנציג רשמי של בוואריה וכמשקיף מהצד. במהלך חיי מעולם לא זכיתי לאבחון יוצא דופן כמו זה שהעניק לי מר גרונינג תוך דקות ספורות ובלי לגעת בגופי – אבחון שגם הפרופסורים המפורסמים ביותר לא הצליחו להעניק לי. אני מאמין מושבע בהחלמה שקיבלתי ונושא באחריות למה שמתרחש כאן מול סוכנויות הממשלה הבכירות ביותר - בין אם הדבר ימצא חן בעיני בני אדם מסוימים או לא – ואתם מבינים למי הכוונה. מה שחשוב הוא שהחולים יקבלו עזרה. מילאתי תפקיד יום ולילה במשך ארבע שנים, שבמהלכן תקפה אותי מחלה קשה שכדי להחלים ממנה בזבזתי כסף רב, לשווא. אני מדבר בשמי ובשם כולכם – ומקווה שאחרים גם כן ישמעו על כך, מאחר שאני מרגיש חובה להמשיך להיות בריא עבור כולם. אני מודה לך מר גרונינג עבור העזרה שנתת לי. ןמי ייתן והאל יעניק לך את הכוח לעזור לכל בני האדם המגיעים אליך מתוך אמונה חזקה ועם לב פתוח.

המשיכו לתת אמון מלא בכושר הריפוי של גרונינג ובעזרתו, על מנת שכולכם תתגברו על הקשיים שלכם. ידידי במחלקת המדינה ידאג לכך שיום אחד, ואולי תוך זמן קצר ביותר, מר גרונינג יקבל רישיון לעסוק בריפוי.”

בשלב זה דיבר מר האגן, נציג מחלקת המדינה מטעם CSU. “האמת היא שכלל לא רציתי לדבר, מכיוון שהיו ספקות רבות בנוגע למר גרונינג ורציתי להתרשם ולהשתכנע באופן אישי לגבי המתרחש כאן. חוויתי היום ריגושים עמוקים עד כדי כך שאין לי מילים לתאר אותם. זה כל מה שאני מסוגל לומר לכם. אני מבקש מכולכם להאמין בקריאה של מר גרונינג!” ושוב נשמעו מחיאות כפיים סוערות מהקהל הנרגש.

---

החלמות ליליות בטרברהוף

בהמשך, גרונינג פנה מהמרפסת אל חולי שיתוק הראויים לרחמים.

גב' מוניקה באומגרטנר מבאד אייבלינג, שהמתינה ימים רבים בטרברהוף, וששלוש שנים קודם לכן סבלה מפציעה בעמוד השדרה וכל חלק גופה התחתון היה משותק עקב נפילה מהר וטזמן, מתמודדת במאמץ רב וזיעה ניגרת מעליה, היא משתדלת לעמוד שוב על רגליה – אפילו לזמן קצר – לראשונה מזה שנים. גרונינג מבקש מנכים אחרים הסובלים משיתוק ומגפיים נוקשות להניע או לכופף אותם. במאמץ רב הצלחתי לפלס דרך ולהתקרב לנכה המסכן, מר ג'ורג' אייגנר מרוזנהיים-תאלרבראו, שפניו קרנו מאושר ובצחוק גדול הוא הדגים למעני, כיצד הוא מסוגל לכופף את המפרקים היבשים שלו. לאחר מכן הניח בגאווה את קרסולו השמאלי על ברכו הימנית וליהפך. זה היה המקרה השני שהספקנים ראו יחד עם כל הנוכחים, וכולם יכלו להתרשם ולהשתכנע במו עיניהם לגבי המתרחש. המקרה האחרון הוא של אופה מבאד איבלינג שהצליח תוך דקות ספורות להיפטר מזעזוע פנימי שנמשך אצלו שנים, מלבד סימפטומים ספורים שנותרו אצלו ושגרונינג הבטיח שיוכל לשחרר אותו מהם תוך שבועות ספורים.

בהמשך גרונינג פונה לקהל המופתע, “אם התרחש שיפור אצל מכריכם וקרוביכם בבית, אבא הודיעו לי על כך מהר ככל האפשר, וציינו את התאריך כאסמכתה, כדי שאוכל לדעת כמה החלמות הושגו היום. אני מאחל לכולכם לילה טוב והחלמה שלמה בשם האל.”

לאחר מכן המרפא הדגול נכנס יחד עם עוזריו לתוך הדירה כדי להוכיח את יכולת הריפוי שלו לגבי חולים שהופנו אליו על ידי הרופאים והעיתונות, והמשיך לפעול ללא הפסקה אל תוך הלילה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

מאחר ועד עכשיו שהיתי ברציפות בקרבת החולים, כדי לאפשר לעצמי מגע צמוד עימם, משפחת הווארט הזמינה אותי להיות נוכח אישית גם בתהליך הטיפול של המקרים החמורים. נכנסתי למרחב הפרטי בביתם, כשאני עוקף את התור הארוך של הממתינים לגרונינג. למרות גישתי האובייקטיבית הצרופה, כבר בהיכנסי לחדר לא יכולתי שלא לשים לב להילה השרוייה בו. מר גרוניג הופיע, התקרב אלי ולחץ את ידי בחוזקה. לרגע הייתה לי הרגשה שהמבט הידידותי והנוקב שלו מסוגל לעבור דרכי. המילים הראשונות שאמר לי העידו על אכזבתו הגדולה מהעיתונות.

לאחר שנערכו מספר טיפולים מוצלחים לחולי שיתוק ילדים, בסביבות חצות נוצר מעגל בגן החורף המרוהט והאקזוטי. תחת קרני אור של ארבע נורות, התקבצו 24 איש, ביניהם רופא שטיפל בשני חולים – ד"ר מייר מבית החולים לנכים בבאד טלז, רופאה, סטודנטית לרפואה ומלווים של חולים שאינם מסוגלים ללכת. הגשם אינו חדל לרדת בקצב על גג הזכוכית, ושלושה טכנאי סרטים מתקינים את מצלמותיהם ומכוונים אותם על החולים. כל חולה מוסרט באופן אינדיבידואלי לפני הטיפול, במהלכו ולאחריו עבור סרט דוקומנטרי שיוקרן אחר כך להמונים. כפי שקורה בדרך כלל, גם עכשיו גרונינג מתכונן לטיפול בחדר סמוך. העוזר שלו, מר שמידט, מופיע ומבקש מהנוכחים להתרכז גם כפי פנים וגם כלפי חוץ לקראת ניסיונות הריפוי שיתרחשו שם. כעבור זמן קצר הוא יוצא בהכרזה מפתיעה, כפי הנראה בתוקף היותו המתווך של גרונינג, ואומר שבין הנוכחים ישנו אדם שחייב להחליט האם לחדול מספקנותו או לעזוב את החדר – זאת על מנת שלא להפריע לקשר הנפשי עם מבקשי העזרה. איש אינו עוזב את המקום.

בהמשך, גרונינג מופיע בפתח הדלת ומבקש מהנוכחים להתרכז רק במה שמתרחש בגוף של כל אחד מהם. גרונינג פוסע למרכז החדר ומתעסק באינטנסיביות בבקשה של הגב' באומגרטנר מבאד אייבלינג, לאחר שהציגו אותה אישית בפניו. שקט מתוח שורר בחדר. רק הרעשים הבוקעים מציוד ההסרטה נשמעים לסירוגין. לפתע גרונינג מסתובב ושואל את האישה החולה, “ומה את מרגישה כעת?” התשובה היא עקצוץ ברגל, עקצוץ בקרסול, כאב חד באזור הכליות או שלפוחית השתן, המולה במעיים, לחץ בבטן – או רעד חזק בכל הגוף הנראה לעיני כולם. כך נחשפים בדרך כלל הסימפטומים של הטיפול. הוא נועץ מבט בנקודה ספציפית שגרמה לשיתוק. הוא מבקש מגב' ב. לקחת שלוש נשימות עמוקות. החולה צועקת לפתע, “קדימה!”. גרונינג פונה ממנה והלאה כך שהיא אינה מסוגלת לראות את מעשיו, ומדגים לרופאים בשפת אצבעות מדהימה כיצד ניתן לנתק עצב ספציפי ולתפור אותו מחדש מבלי לבצע ניתוח, שבמהלכו החולה מרגיש את כל הכאב שבעולם. בהמשך הטיפול החולה מרגישה "אור", ובקושי מרגישה את גופה. היא מציגה תחושות של אופוריה; בהמשך היא מרימה יד שמאל לא יציבה, תומכת עצמה במשענת הכיסא ומנסה שוב לעמוד על רגליה. “אני מבטיח לכם שהיא שוב תלך תוך זמן קצר!” זה הצפי של גרונינג.

הטיפול בחולים הקשים

אוולין גשוינד ממינכן היא ילדה בת שמונה שבמהלך השנים נעשתה עיוורת כמעט לחלוטין. היא סובלת מנזק חמור בקרנית ועברה כבר חמישה ניתוחים. לאחר מספר טיפולים מגרונינג, באותו יום, הראייה שלה הלכה והשתפרה עד כדי כך שהצליחה לראות טוב יותר מאי-פעם ובלי משקפיים – היא ראתה למשל את הרכבת החולפת, ממרחק של 500 מטרים. גרונינג הצליח לקחת מאוולין הקטנה את טשטוש הראייה בעין שמאל על ידי כך שהניח את ידה השמאלית על שקע העין, ופקד עליה לאחר מכן להסיר את היד. בהמשך היא תיארה מתוך הקלה גדולה, כל פרט שהיה בחדר.

כעת גרונינג מבקש להביא לפניו שלושה אדונים שליוו חולים והוא מורה להם לצאת למרפסת מכיוון שהם גורמים להסחת הדעת של המטופלים. בהמשך גרונינג מחלק כדורי נייר אלומיניום קטנים, עשויים מנייר של קופסאות סיגריות, שאותם גלגל בעצמו ושהכילו כנראה שיירי כוח מגנטי. הביקוש הגדול לנייר זה הוא עד כדי כך גדול שהוא נמכר בשוק השחור במינכן וכמובן שהוא מזויף. ניירות אלו הם "נשאי כוח" האמורים להוליך מגע של חולים אל גרונינג ממרחקים ולהגביר את הריכוז הדרוש עבור טיפול מרחוק.

בינתיים עלה השחר במזרח וגרונינג עדיין אינו מראה כל סימני עייפות. את המרץ שלו הוא מעביר למבקרים. כפי שניתן לראות איש מהם לא מוכן לעזוב את "אזור הנסים". המושג "שינה" משול בעיני גרונינג לשפה זרה. באמצעות תנועה מהירה של היד אותה הוא מעביר מהמצח כלפי מקום מסוים מאחורי הראש, הוא מסלק כל סימן לעייפות. אבל הסיגריה תמיד דולקת והוא מסתפק במנות מזון מאוד קטנות.

האיש המבוקש הזה מובל בהמשך אל החולה הקשה שבחצר האחורית. ממתין לו שם מר פישהאבר מבאד טולז, אדם בן 35 שתולה בגרונינג תקווה אחרונה. מר פ. היה מעורב בתאונת אופנוע וכתוצאה מכך נגרם לו שיתוק בחלקי גוף שונים. מצבו הלך והחמיר מאז מאי 1949. שלוש דעות של רופאים מקרב הפרופסורים הבולטים של מינכן מציינות כי סיבת השיתוק היא - או הרעלת גז, או פציעה בעמוד השדרה או גידולים בעצב הראשי, והממצא האחרון של הרופא שהביא אותו אל גרונינג היום הוא – פציעה במוח הקטן. לפני חודשיים ניסה כבר מר פ. למצוא את גרונינג בהרפורד, לאחר שהלה הבטיח לו החלמה. למרות שמחלת הכליות שנגרמה לו עקב נטילת תרופות נעלמה לגמרי אחרי הביקור בהרפורד, הסימפטומים האחרים שהיו לו לא נעלמו לגמרי. גרונינג כבר התכונן במהלך הערב הקודם למפגש של הבוקר באמצעות טיפול מרחוק, ומר פ. הרגיש כבר אז עקצוץ חזק ביד שמאל ותחושות דומות לכאבי שרירים בחלק התחתון של רגל שמאל ובקדמת כף הרגל.

מר גרונינג מספק סיבה מדהימה להעדר ההחלמה והעדר שיפור קודם לכן ומודיע באלו המילים: “היזהרו לכם מזוג נשוי שעמו אתם מקיימים קשרי ידידות, מאחר שהם אינם אוהדים אתכם. לאשה יש שיער שחור ולגבר יש שיער בצבע בלונד כהה עם שביל, וגובהו כ 1.70 מטרים. אם אתם רוצים לדעת פרטים מדויקים יותר, האיש הזה ייכנס לביתכם בשש בערב, יומיים אחרי שתשובו מכאן לביתכם. אתם תזהו אותו על פי העובדה שלפני שיסגור את הדלת הוא יקנח את האף בממחטה לבנה. איש זה מנע מכם עד היום לקבל החלמה באמצעותי, שכן, הוא אמר עלי בפומבי דברים שליליים. איש זה הנו מכשול החוצץ בינינו ושובר את הקשר הדרוש להחלמה. הימנעו ממנו וכך תחלימו תוך זמן קצר.”

המילים האחרונות שהמרפא אמר לי בדרך הביתה, מצביעות על אופן עבודתו בעתיד. וכך אמר, “אני רוצה לרפא את החולים תוך דקות ספורות באמצעות המילים הבאות: יום טוב! הייתם חולים! שלום!” על החתום,

א. שטכר

הערת העורך:

את הדוח סיפק לנו הכתב. הצגנו אותו כאן בלי להוסיף הערה כלשהי. על סמך התיאור העובדתי יוכלו הקוראים לגבש דעה לגבי מר גרונינג ו"אומנות הריפוי" שלו, והאם משרד המדינה האחראי לו חייב להעניק לו בדחיפות אישור לפעול כ"מרפא טבעי".

מאחר שגרונינג מתכוון להמשיך להישאר לעת עתה בטרברהוף שליד רוזנהיים , בבוא הזמן נוציא לאור "מהדורות מיוחדות" נוספות.

אין לנו אפשרות להעביר מכתבים או תקשורת אחרת אל מר גרונינג. ברור שכל המעוניינים יכולים לשלוח מכתבים (בלי תמונות) או מסרים נוספים ישירות אליו לכתובת: מר ברונו גרונינג, טרברהוף, רוזנהיים-לנד. כתובות אחרות המסתובבות בשוק השחור הן מזויפות. מר גרונינג מבקש שתימנעו מביקורים אישיים עד לקבלת הרישיון הרשמי שלו.

ברונו גרונינג - המילים שלו מסלקות מחלות

ברונו גרונינג - המילים שלו מסלקות מחלות

Das Neue Blatt, מה- 9 במאי 1957, דווח על ידי ד"ר הורסט מאן.

דוח דוקומנטרי מתוך העיתון

יש להבהיר מלכתחילה: המאמר אינו עוסק בברונו גרונינג. Das Neue Blatt אינו מצטרף למקהלה של אלו המשבחים אותו כמרפא או מאשימים אותו כשרלטן. המשימה היא לחקור את ההחלמות שברונו גרונינג העניק – ולעשות זאת באופן ביקורתי וללא משוא פנים, מתוך מאמץ כן לגלות סוף-סוף את האמת. שכן כל סבלם של בני האדם ראויים לאמת הזאת.

Das Neue Blatt פותח פרק מרגש בתקופתנו. שכן אלו הן העובדות:

1. במהלך למעלה מעשר שנים הצליח ברונו גרונינג להעניק החלמות הניתנות לאישוש. קשה לאמוד את מספרן. הן מסתכמות באלפים.
   
2. איש זה הופיע בפני בית המשפט מספר פעמים עקב השיטה שלו. הם נאלצו לזכות אותו. הוא ממתין כעת בביטחון למשפט חדש ומאוד שנוי במחלוקת.
   
3. אגודות גרונינג קיימות ברחבי גרמניה כולה. החברים בהן מתייחסים במלא הכבוד לאדם זה, שלא רק העניק להם החלמה אלא גם תמיכה רוחנית.

Das Neue Blatt שוחח עם אנשים אלו. בדקנו באופן ביקורתי את הצלחות ההחלמה. שאלנו רופאים ומדענים, דיברנו עם ברונו גרונינג באופן אישי. הוא סיפק לנו גישה לחומרים שלא היו זמינים לאיש בעבר מתוך רצונו החופשי

המקרה הבא התרחש ב- 27 בנובמבר 1953, בכפר קטן בשם אוסטנפלד – 14 ק"מ מזרחית להוסום. שרר מתח מדכא בחדר שבאכסניה של אותו כפר. המתח אחז את האנשים כמו בצבת ברזל. הם ישבו צפופים על גבי ספסלים ושורות של כיסאות. היו שם אולי מאה, ואולי מאה וחמישים איש.

הם הגיעו מאוסטנפלד ומהכפרים השכנים שבין רנדסבורג, שלזוויג, הוסום וקפלן. השמועה התפשטה במהירות, ברונו גרונינג הגיע! נאמר שהוא שוב העניק החלמות. אולי יעזור גם לי, או לאב הסובל מדלקת פרקים או לילד שהיה שברירי מאוד ושכל הרופאים הרימו ידיים כשהתבקשו לעזור לו - אלו היו בוודאי חלק מהמחשבות שחלפו בראשם של אלו שהתקבצו כאן הלילה.

האור העמום התקשה להתפשט על פני החדר. נראו כאן פנים במבע של ציפייה דרוכה ואמונה. בנוסף, נראו גם עיניים ספקניות של כמה סקרנים. הם לא ציפו שיקרה משהו מיוחד. הם רצו להיות נוכחים שם בכדי שיוכלו להשתתף בשיחות של ערבי החורף הארוכים של שנת 1954. בכפרים אלו לא התרחשו דברים מיוחדים. השיחות תמיד עסקו באותם נושאים, במזג האוויר, ביבול, בבקר ו- במחלות. שכן, כל אחד עלול לחלות – ואולי ברונו גרונינג יראה את הדרך החוצה.

מלמול הקולות נספג בתקרת החדר העמוס וחצה את ענן העשן. חלק מהנוכחים הצמידו ידיים כמו בתפילה. אחרים התבדחו כדי להפיג את המתח הפנימי. והיו גם כאלו שטיפלו בקרוביהם החולים.

רק בשורה האחרונה שרר שקט יוצא דופן. היה שם חולה אנוש שהובל פנימה על הידיים. הוא סבל כאבי תופת ולא היה מסוגל אפילו לשבת. הניחו עבורו שמיכות על גבי הרצפה כדי שיוכל לשכב. רבים הכירו אותו. הוא היה החקלאי, תייס פאש מנורבי. כולם היו מודעים לגורל האכזר שלו, ולכאבים שהפכו אותו לאסיר ואילצו אותו להיות מרותק למיטה במשך שבועות ארוכים.

לפתע פסק המלמול. ברונו גרונינג נכנס לאולם. הוא נראה קטן ממדים וגובהו הגיע ל- 170 ס"מ בלבד. הוא פסע בגופו השברירי בצעדים מהירים לעבר במה נמוכה. בגדיו היו סימן ההיכר שלו – אנשים הכירו אותם מתמונות. הדבר הבולט אצלו היה הראש המכוסה ברעמת תלתלים ועיניו הגדולות הנוצצות, שממש בערו מתוך פניו הרזים והחיוורים.

הכל היה שונה מכפי שציפו אלו שהגיעו לכאן מתוך סקרנות או חיפוש אחר סנסציות. “ידידי היקרים!” פנה גרונינג לקהל. קולו היה רך, מעט מלודי ונטול דרמה או רגש. הוא לא דיבר על החלמות ועל הנסים שהשיג. הוא גם לא שיבח את עצמו כמשיח שהגיע כדי להציל את האנושות המיואשת. גרונינג דיבר על אמונה ועל כוח. הוא השתמש במילים פשוטות כדי שכולם יוכלו להבין אותו ולהפנים את דבריו. הוא שיבץ בדבריו דוגמאות ודימויים, ערך השוואות, אבל לא השתמש בצבעים עזים כדי לתאר אירועים.

הנאום נמשך כשעה. אבל איש לא הביט בשעון. לאחר מכן הוא החל לפנות לבני אדם ספציפיים שישבו בקהל. “האם הרגשת משהו?” הוא שאל. התשובות היו שקטות, מהססות או שמחות וברורות. חלק מהאנשים החזיקו כדורים עשויים נייר אלומיניום. הכדורים נמסרו להם קודם לכן והם דווחו על תחושה מוזרה של חמימות. אחרים דווחו על רעידות או התכווצויות מכאיבות. והיו גם כאלו שרק הניעו את ראשיהם.

חלקם רצו לתאר את כל ההיסטוריה הרפואית שלהם. אבל האיש בחולצת המשי הכהה והעניבה הגדולה לא תמיד האזין להם בקשב. לעתים הוא אף קטע אותם, בפתאומיות: “אינני מרפא מחלות! מחלה היא אי-סדר. היכנסו לסדר והאל וההחלמה לא יבוששו להגיע. ספרו לנו על משהו טוב. הרגישו בנוח בפורום זה!”

ברונו גרונינג עבר משולחן לשולחן, מכיסא לכיסא. ואז הסתלק. קריאה שנשמעה מהשורה האחרונה עצרה אותו. “מר גרונינג, שכחת מישהו.” היה זה קולו של ראש העיר ומנהל המחוז בעירייה, אוושלאג, שקם כעת והצביע על תייס פאש, ששכב על הרצפה מאחוריו.

גרונינג התקרב לחולה, התכופף ארצה ושאל אותו שאלה שאותה הוא הפנה גם לאחרים: “האם הרגשת משהו במהלך המפגש?” האיש ששכב על הרצפה מחמת הכאבים שחש, הניד ראש. “כן" הוא אמר. “לפתע הרגשתי מאוד חם. רק מחצית רגלי השמאלית נשארה קרה כקרח. לאחר מכן חשתי עקצוצים ביד שמאל.” גרונינג הניד בראשו. לא יותר. לא תנועות, לא נחמות, לא רמיזות. לאחר מכן חצה את האולם בצעדים מהירים.

ואז מישהו בקהל צעק, “רבותיי, עלינו להודות למר גרונינג ולקום לכבודו!” רגלי הכיסאות חרקו, שולחנות הוזזו הצידה. ואז התרחש הבלתי ייאמן. תייס פאש קם על רגליו. הוא התרומם כמו כל האנשים הבריאים שבאולם. לפתע נראה היה שגם פניו משוחררים. הוא סירב לקבל עזרה משכניו. הוא רצה לעשות הכל בעצמו. והוא הצליח ללא כל קושי, ללא כל מאמץ וללא כל כאב.

הוא עמד זקוף והתבונן במבט צוחק ובהבעה של ניצחון כשהוא מפנה מבט אל אלו שסביבו. בהמשך הוא צעד בביטחון לכיוון הבר. “אדוני, תן לי ברנדי,” הוא דרש. הוא דיבר בקול צעקני כמעט, מלא שמחה ותקווה, “ברנדי, אדוני!”

נורבי, 18 באפריל 1957

מונח לפני תיק מלא במכתבי תודה לברונו גרונינג. הוא מכיל 58 דווחים רפואיים מבני אדם שכולם ראו באיש הזה מרפא ומושיע מהמחלות החמורות שלהם. הם באו ממחוז קטן, מאוסטנפלד ומכפרים שכנים. הדיווחים מתייחסים לתקופה שבין חורף 1953 ואביב 1954. הם נכתבו על ידי איכרים, עקרות בית, נהגים, בנאים, ובעלי מלאכה אחרים. הם מספרים גם על ההחלמות הנפלאות שקיבלו ילדים.

האינטלקט שבי אינו מאפשר לי להאמין במה שעיני קוראות. זה פשוט בלתי ייאמן. בני אדם מציינים את המחלות ומדווחים על פגמים בלב ובמחזור הדם, על שיגרון וורידים ברגלים, על פצעים פתוחים, כאבי ראש, פריחה על העור, קרישי דם, דלקות במפרקי הירך, השמנת יתר, שיתוק, בעיות עור, חוליות שבורות, תלונות על כיס המרה ושחפת. רשימה ארוכה ואכזרית של מחלות – וכולם קיבלו החלמה כפי הנראה הודות לברונו גרונינג.

אני מהסס. עיני נחות על השם תייס פאש, האיש שלפני כשלוש שנים קם לפתע פתאום על רגליו והרגיש שהוא בריא, אחרי שנכח בהרצאה של ברונו גרונינג. אני קורא, “מאז 1944 סבלתי במשך עשור משיגרון וכאבים עזים שהופיעו במהלך המלחמה במזרח פרוסיה. ניסיתי כמה רופאים, וגם מרפאים שאינם רופאים שנתנו לי תה עשבים, אבל כל אלו העניקו לי הקלה זמנית בלבד ולא החלמה. בסתיו האחרון הכאב החמיר עד כדי כך שלא יכולתי לנוע יותר. הרופא אבחן נזק בחוליות עמוד שדרה ודלקת בעצב עצם הירך. אחרי ארבעה שבועות שבהן הייתי מרותק למיטה ללא הועיל, קיבלתי החלטה להגיע לאוסטנפלד ב- 27 בנובמבר, היכן שברונו גרונינג שהה. שכבתי על הרצפה במשך שעתיים מאחר שלא יכולתי ללכת או לשבת. כשמר גרונינג נכנס לחדר הרגשתי מיד הקלה. וכשמר גרונינג סיים את ההרצאה שנשא בפני קהל של כ- 200 בני אדם, גם אני עמדתי על רגלי, בכוחות עצמי, ויצאתי מהחדר בלי עזרת מקל הליכה. באופן די פלאי הבראתי לגמרי ואני מסוגל לצאת לעבודה. תודותיי הכנות למר גרונינג, שבזכותו קיבלתי מחדש בריאות מלאה. תייס פאש, נורבי.”

מה קרה לאיש הזה בהמשך? האם ההחלמה הספונטנית הזאת אכן החזיקה מעמד? האם הייתה זו החלמה נסית או שמא מקור הכאב פשוט נדם מעוצמת הרגע, והאמונה שניצתה לפתע עקב נוכחותו של ברונו גרונינג, ולאחר מכן חזר המצב לקדמותו או אף החמיר?

שעות ספורות לאחר מכן, ישבתי בחדר אורחים בבקתה בנורבי, פנים אל פנים עם גרונינג. אדם רענן ועליז, שגילו בסביבות 40 או 50. הוא חזר זה עתה ברכבת ובאופניים מהוסום, שם סיים ללמוד נהיגה.

הוא מדבר בכנות. האמירה הראשונה שלו כבר משיבה לשאלה שהכנתי מראש ושאין בה יותר צורך: האם ההחלמה נמשכה לאורך זמן. “אני מודה למר גרונינג מקרב לב. רק הודות לו אני נהנה שוב מעבודתי ומבריאותי.”

לתייס פאש יש כל הסיבות לכך. כששב לספר על תקופת הסבל הממושכת הבנתי עד כמה המחלה שלו הייתה רצינית. הוא לא הותיר אף אבן במקומה אחרי ההתמוטטות הראשונה שלו במהלך המלחמה. אבל השיגרון רק החריף. עמוד השדרה שלו התעקם. "באותו זמן לא ראיתי את האור שבקצה המנהרה.”

תייס פאש ציין, “נאלצתי לסבול יותר מדי נסיגות כואבות במצבי. כשציינו בפני את שמו של ברונו גרונינג ידעתי והרגשתי שרק הוא יהיה מסוגל להציל אותי! האמנתי בכך בזמן שנשאו אותי על זרועות לתוך המכונית כדי להגיע לאוסטנפלד, ובזמן שדיכאתי את כאביי.”

"האם הלכת שוב לראות רופא?” שאלתי את האיכר השזוף שבינתיים התרגל לעבוד במלוא המרץ. תייס פאש החל לצחוק. “למה לי לעשות זאת?” שאל אותי. “אני מרגיש בריא לגמרי בריא!”

בכל זאת פניתי מאוחר יותר לרופא שטיפל בו באמצעות זריקות במשך תקופה ממושכת, ושאלתי את אותה השאלה. “נכון מאוד,” הוא השיב. “מר פאש היה חולה. בין היתר הוא סבל מכאבים בעצבים. כדי להחלים הוא היה זקוק לתמריץ חזק ביותר. ייתכן שהוא קיבל אותו מגרונינג.”

סקרנותי התעוררה. האם מדובר במקרה יוצא דופן, הצלחה בודדת? יצאתי לפגוש חולים אחרים – והופתעתי מחדש. אדווח על כך בשבוע הבא.