דרכו האחרונה

ברונו גרונינג נפטר בפריס ב- 26 בינואר 1959

האבחון: סרטן קיבה במצב מתקדם

בסוף סתיו 1958, ברונו גרונינג נסע לפריס יחד עם אשתו השנייה, ג'וזט, שאותה נשא לאישה ב- 1955. גרונינג הסכים להיבדק על ידי ד"ר פייר גרובון, ידיד ומומחה לסרטן. צילומי הרנטגן גילו סרטן קיבה במצב מתקדם. ד"ר גרובון רצה לנתח אותו מיד אבל ברונו גרונינג סירב.

הוא נסע חזרה לגרמניה והתכונן לחגיגות חג המולד בחוגים שלו. ב- 4 בדצמבר הוא הקליט את עצמו כדי שישמיעו את דבריו בחגיגות אלו. לאחר מכן חזר שוב לפריס יחד עם אשתו. ד"ר גרובון הודיע בינתיים למנתח המומחה בגידולים סרטניים, הד"ר בלנגר, שעליו להתכונן. ברונו גרונינג נותח ב-8 בדצמבר בקליניקה של בלנגר, ברחוב הנר, לא רחוק ממונטמרט. מה שהתגלה זעזע את הרופאים. מצבו של גרונינג היה הרבה יותר גרוע ממה שהראו תצלומי הרטנגן – בלתי ניתן לניתוח. הם מיד סגרו את החתך.

התאוששות מהירה ומפתיעה

ג'וזט גרונינג כתבה על כך, “הם אינם מסוגלים להבין שמראהו החיצוני של ברונו חושף מעט מאוד מהסבל הפנימי הנורא שלו, ושהוא מסוגל עדיין לנשום באופן נורמלי, ושחילוף החומרים שלו בשבועות האחרונים המשיך לתפקד באופן מושלם. גם תוצאות בדיקות הדם שלו היו מצוינות. חולים בדרך כלל הקיאו כל הזמן במצב מתקדם שכזה, גם כשאכלו מעט מאוד מזון. חולה אנוש במצבו פשוט גווע לאט עד מותו. אבל זה לא מה שקרה אצל ברונו".

לתדהמת הרופאים, ברונו גרונינג התאושש מהר מאוד וחזר לגרמניה, שם השתתף בחגיגות חג המולד. באמצע ינואר הוא קיים פגישה בת שלושה ימים עם נציגי האגודה החדשה ונתן הנחיות כיצד עליהם לפתח את המפעל. לשניים שנפגשו עימו לא היה כל מושג שזו תהיה פגישתם האחרונה עם ברונו גרונינג.

הניתוח בפריס מלווה בסערת רעמים

ב- 21 בינואר ברונו גרונינג חזר לפריס בטיסה. עקב חסימת המעיים שלו, לא היה מנוס אלא לנתח אותו. ב- 22 בינואר 1959 בשעה 9 בבוקר, באותה שעה שבה החל שימוע הערעור במינכן, ברונו גרונינג נותח פעם נוספת. היה עליו לעבור את הסבל שהוא מנע מרבים. הוא לא יכול היה ולא הרשה לעצמו למנוע מעצמו סבל זה.

בבוקר אותו יום כשהיה תחת השפעת סמי ההרדמה, התפתחה לפתע סופת רעמים בשמי פריס. אישתו של גרונינג דיווחה על כך - "תופעת הטבע הזאת מאוד משונה. ב- 22 בינואר, כשבעלי היה עדיין תחת השפעת סמי ההרדמה, הופיע צל מעל האווירה העליזה והשמחה ששררה באותו יום, ובפתאומיות רבה התפתחה סופה מעל פריס מלווה בברקים וקולות רעמים. נעשה כל כך חשוך שהיה עלינו להדליק אורות בעיצומו של היום. האחות הביעה תדהמה לנוכח סופת הרעמים הקשה. בימים שאחרי הניתוח, מידת חום הגוף, לחץ הדם והדופק של ברונו היו לגמרי נורמליים. הוא אף הצליח לקום ממיטתו פעמיים ולשבת בכורסא!”

"שרוף לגמרי מבפנים"

ב- 25 בינואר ברונו גרונינג איבד את ההכרה ולמחרת, ב- 26 בינואר 1959 בשעה 13:46 הוא נפטר בקליניקה של הנר. סיבת המוות: סרטן, נרשמה בתעודת הפטירה. האמנם היה לו סרטן? לאחר הניתוח השני, ד"ר בלנגר אמר, “הנזק בגופו של ברונו הוא איום ונורא; הוא לגמרי שרוף מבפנים. איך הצליח לחיות זמן כה ממושך מבלי לסבול כאבים איומים? - זו חידה בעיני “

ברונו גרונינג אמר שנים קודם לכן, “אם ימנעו ממני לעסוק בפעילותי אשרף מבפנים".

הודעת הפטירה

מכתבו של ד"ר גרובון שנשלח לאלמנתו של גרונינג ב- 26 בפברואר 1959, מתאר כיצד גרונינג נשא את גורלו המר, “מאמצי הרופאים [למענו של ברונו גרוניג] היו תגובה די טבעית, ואפשר אף לומר, שהם קיבלו תמיכה אדירה כשהיו עדים לאומץ וכוח הרצון של ברונו גרונינג – האדם הדגול.”

ב- 1974 כתב ד"ר בלנגר מכתב שבו הביע התפעלות מברונו גרונינג: “ברונו גרונינג היה אדם רחב לב, משכמו ומעלה, אדם שהצטיין בכל; האופן המכובד שבו התנהג לנוכח הסבל והמוות מעורר בי הערצה גם כיום".

לאחר ששרפו את גופתו, מעולם לא ניתן פסק הדין הסופי

את גופתו של ברונו גרונינג שרפו בקרמטוריום בפריס, ואת האפר קברו בבית הקברות של דילנבורג.

התיק המשפטי נגדו נסגר, כשהסיבה המוצהרת היא מותו של הנתבע. פסק דין סופי מעולם לא ניתן.

כולם עשויים לחוות עזרה והחלמה מתוך תוכם

"רופא הפלאים מהרפורד" שהודות לו קיבלו אלפים רבים של בני אדם החלמות, מת לבדו כאדם דחוי ברחוב קטן בפריס. מדוע זה היה צריך להתרחש כך? מדוע היה עליו לסבול מרירות שכזו? מדוע לא יכול היה להציל את עצמו?

גרטה הויזלר (2007-1922), אישה שקיבלה החלמה ושימשה במשך תקופה ממושכת כעוזרת לברונו גרונינג, ולאחר מכן ייסדה את חוג ידידי ברונו גרונינג, כתבה בספרה, לחוות ישועה, זו האמת, “בזמן הקצר שברונו היה איתנו על פני האדמה, הוא עשה מעשים טובים לבני אדם רבים. הכישרון המיוחד שלו לעזור ולחולל החלמות היה כישרון מלידה. בכל מקום אליו הגיע התרחשו דברים נפלאים. דברים שאי אפשר להסביר ברמה אינטלקטואלית. תשומת לב הציבור הופנתה אליו ב- 1949. אחרי ההחלמות הגדולות שהתרחשו בהרפורד דיברו עליו גם בגרמניה וגם מחוץ למדינה. אבל כעבור שלושה חודשים נאסר עליו לחולל החלמות. רדפו אותו. הוגשה נגדו תביעה משפטית. מדוע? למי הוא עשה רע? לאף אחד. ליהפך, הוא העניק רק דברים טובים לאלפי בני אדם; דברים שמעולם לא היו מתרחשים אילו פגשו אדם אחר. הוא היה ישר והגון והם רצו להעניש אותו! ישר והגון והם רצו למנוע ממנו לעשות את מה שאלוהים ציווה עליו לעשות – לעזור לאנושות! היה עליו לשאת את המרירות כתוצאה מהרוע הזה גם בפריס, בקליניקה לטיפול בסרטן ברחוב הנר! הוא סבל כאבים נוראיים ונשרף מבפנים על ידי ה- Heilstrom שאסרו עליו להעביר הלאה לאחרים. חוקי האדם רצו לאסור עליו לפעול בגרמניה. הוא ניצב מול השקרים ודברי הבלע שהאשימו אותו כפושע! בשקט ולבד. אף ידיד לא היה מודע לכך שהוא נשא את כל סבל האנושות על שכמו. כל זה לא היה לשווא; הוא נשא את סבל האנושות על גבו! כך זה היה צריך להיות. אי אפשר היה לעזור לאנושות בכל דרך אחרת ".

בספרה, אני חי כדי שהאנושות תוכל להמשיך לחיות, גרטה הויזלר כתבה,”עלינו להיות מאוד זהירים בשימוש שלנו במילה 'קרבן'. אבל במקרה הזה, כשברונו גרונינג נפטר בפריס, מילה זאת, בכל חומרתה, היא האמת.”

רק בצורה כזאת יכלו דבריו להתממש, כפי שאפשר להיווכח כיום לנוכח אינספור דוחות החלמה, “כשכבר לא אהיה בין החיים על פני האדמה, כלומר, כשאנטוש את גופי, רק אז האנושות תגיע לשלב שבו כל אדם יהיה מסוגל לחוות עזרה והחלמה מתוך תוכו".

המשך המשפט הגדול

הליכי הערעור וההיפוך

נקודת הפתיחה בלתי אוהדת כלפי גרונינג

בשימוע של הערעור שהתקיים בינואר 1958 , העובדה שלא הוא אלא התביעה הכללית היא זו שערערה, לא הייתה לטובתו של ברונו גרונינג. לא רק הזלזול של מי שהיה הסנגור שלו דאז הזיק לו, אלא גם אופן מסירת חומר הראיות לסנגור החדש של גרונינג הזיק לו. שכן, הדבר עיכב את ההכנות לשימוע.

נזק נוסף התגלה לנוכח ההופעה האחידה והבטוחה יותר של עדי התביעה, בהשוואה לעדי הסנגוריה. התברר שהתביעה הגיעה להסכמה לגבי "איסור הריפוי".

מאסר וקנס על תנאי, "ביזיון" בלי הבהרת שאלת ההחלמה

הפעם פסק הדין היה כדלקמן: “שמונה חודשי מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות, ו- 5,000 מארק קנס בגין הפרת חוק המרפאים שאינם רופאים. פסק הדין הושעה.

אנני פרילין אבנר פון אשנבך, שהייתה נוכחת בקהל גם בשימוע הראשון וגם בשני, תיארה את פסק הדין כ"בושה וביזיון לגרמניה".

ברונו גרונינג הצהיר שנענש על מעשיו הטובים. הוא התלונן שבמהלך כל תקופת המשפט, איש לא התעניין באופן שבו מתרחשת החלמה, גם הסנגור שלו כלל לא התעניין בכך. אילו היו מעלים את השאלה הזאת, היה מתברר שפעילותו אינה קשורה בכלל לטיפול רפואי. ואז היה עליהם לבטל את התביעה. אבל בפועל, הבהרת הסוגיה הזאת בבית המשפט לא עניינה איש. היו להם דעות קדומות נגד גרונינג והם לא היו מוכנים לזוז מהם כהוא זה.

בקשה לערער זמן קצר לפני המוות 

אבל זה לא היה סוף הסיפור. הפעם ברונו גרונינג היה זה שערער. תאריך השימוע נקבע ל- 22 בינואר 1959, והמיקום בו יתקיים הערעור היה בית המשפט המחוזי הגבוה במינכן. לבסוף כל זה לא התרחש מאחר שברונו גרונינג נפטר באותו חודש.

"המילים שלו מסלקות מחלות"

ההחלמות ממשיכות למרות האיסור שנכפה עליו לרפא ולמרות המשפט שהתנהל נגדו

התאוששות פיזית ושינויים פנימיים

פועלו של ברונו גרונינג נמשך למרות כל הוויכוחים והמאבקים הללו ד"ר הורסט מאן, כתב רפואי ומומחה ברפואה, פרסם מספר מאמרים ב- 1957 - ביניהם סדרת מאמרים שהופיעה בכתב העת -"Das Neue Blatt”, תחת הכותרת, “המילים שלו מסלקות מחלות".

"למחרת בבוקר נסעתי מהמלין לשפרינגה, עיר קטנה על נהר דייסטר. גם שם היה חוג גרונינג. החוג הוקם בעקבות ההחלמות שהתרחשו שם. בעיר הזאת שוב הייתי עד לאותה תופעה, כמו אלו שהתרחשו בחלקים שונים של שלזוויג-הולשטיין, אוגוסבורג, המלין, וינה, פלוכינגן וערים נוספות. אנשים ניגשו אלי וסיפרו לי על מחלותיהם. הם הזכירו את שמות הרופאים שטיפלו בהם. הם סיפרו על החזרה לקו הבריאות, ושעל כך עליהם להודות לגרונינג. הם היו מוכנים להרים את היד ולהישבע שהתיאור שלהם הוא האמת לאמיתה.

'עוד בהיותי תינוקת סבלתי מנקע בשני מפרקי הירך', הסבירה ג'וליה פרוהנרט בת החמישים מהנובר. 'מאוחר יותר הלכתי רק בעזרת קביים. הרופאים הצליחו לעזור רק בהקלת הסבל. כאשר שמעתי הרצאה של גרונינג חוויתי תגובה חזקה. הגב שלי שהיה לגמרי כפוף - התיישר. הצלחתי שוב ללכת. לאחר מכן, מצבי לא הדרדר שוב...'

'סבלתי משגרון במפרקים ומכיבים ופריחה. מר גרונינג שחרר אותי', סיפר וילהלם גברט מהמלין.

'הצלחתי להתגבר על הסבל שנבע מבעיות בכיס המרה רק על ידי לקיחת מורפיום', דיווח קורט סברוט מאבסטורף, 'אני מודה לברונו גרונינג על שהקל עלי את הסבל'.

'אני סובל מסוכרת חריפה', ציין רוברט טייס מספרינג. 'בעיה מסוכנת יותר היא שריר הלב החלש שלי. אך שתי הצרות הללו כבר אינן מפריעות לי. עלי להודות לברונו גרונינג על כך.'

הייתה שרשרת ארוכה של דוגמאות מהסוג הזה. אלו שסיפרו לי את קורותיהם היו גברים ונשים מכל הגילאים, וגם ילדים. הרשימה כללה מחלות רבות, החל מכאבי ראש, דלקות העצב, בעיות בגיד הירך, בעיות בכליות ובשלפוחית השתן וכלה בבעיות לב ושיתוק.

אבל היה משהו שהשאיר עלי רושם עמוק ביותר. הייתה פתיחות רבה ואנשים סיפרו בנוכחותי ובנוכחות הקהל כולו כיצד חוו שינוי פנימי הודות לגרונינג. הדחף המתמיד שלהם להצליח והעמדה האנוכית שסיגלו לעצמם נעלמו ובמקום זאת הם חוו רוגע פנימי ושלווה, וסיגלו לעצמם אופן חשיבה המתייחס לכלל ידידי החוג'.

האמונה היא הגורם המאפשר הצלחה בהחלמה אצל כל אדם.

ד"ר הורסט מאן הסביר, “כתוצאה מכל השיחות שקיימתי עם האנשים שהרגישו שהחלימו הודות לברונו גרונינג, צפה ועלתה שאלה אחת חדה במחשבותיי. האם ייתכן שכול האנשים הללו החלימו? ובניסוח מעט שונה: האם תיתכן החלמה מכל המחלות? היכן הגבולות ומגבלות האנרגיה שהקרין גרונינג? האמנם אין כאן סכנות?'

בביקורי האחרון הצגתי בפניו שאלה זאת. 'אינני רוצה ואינני יכול לאלץ איש', הוא השיב לי. 'אם אדם מעדיף לסגור עצמו, ואינו מוכן להיחשף לאנרגיה כדי להתחבר לסדר, אזי הוא סגור בתוך תוכו ואינו במצב שמאפשר למישהו להתערב. אני פשוט מאתגר את האנשים הללו כדי שיפרצו את כבלי הרוע המונעים מהם רווחה ובריאות'. הצגתי בפניו שאלה נוספת: 'דרגת הסכנה שונה בכל מחלה ומחלה', אמרתי. 'ניקח לדוגמה חולה אנוש שננטש על ידי מספר רופאים. כעת, נניח שאותו חולה מרשה לרופא שעדיין מוכן להיאבק למענו, לקרוא לך מטעמו. האם היית מסוגל לעזור?

'כן', השיב גרונינג ללא כל היסוס. 'אם החולה מאמין, ואם לרופא יש אמון בדרך שבחר, אין ספק שההצלחה תגיע. האמונה המשותפת עשויה לפתח בחולה כוחות מדהימים. ההצלחה התרחשה לעתים קרובות ביותר במהירות דווקא בזמן האדם המיואש נאחז בקש האחרון'.

פרידה מאגודת גרונינג

הגיע הזמן לבדוק את היקף הנזקים

בירורקטיה צרת אופק מתבוננת מהצד בגרונינג לאחר שנקנס בבית המשפט

העימות בין ברונו גרונינג לבין מנהלי אגודת גרונינג פרץ באוקטובר 1957. עקב ניהול בירוקרטי צר אופק של אגודת גרונינג. נגרם לו נזק ניכר. סיבת העימות הייתה פסק הדין של בית המשפט, , שכתוצאה ממנו הוטל על ברונו גרונינג לשלם 2,000 מארקים גרמניים תוך תקופת זמן קצרה. מאחר ומעולם לא גבה כסף עבור פעילותו ולפיכך גם לא צבר חסכונות, הוועדה של אגודת גרונינג נאלצה להסכים לשאת בעלויות בית המשפט מאז תחילת המשפט. אבל השאלה האם התשלום יכלול גם את הקנס נותרה פתוחה ועוררה ויכוח בוועד המנהל של האגודה. החל תהליך בירוקרטי ממושך שבמהלכו נעשו בירורים לגבי מחויבות האגודה לשלם את הקנס בגובה של 2,000 מארקים. הכוונה הייתה שרק לאחר תום הבירורים הועדה תברר בנוגע להשגת הכספים הדרושים לגרונינג כדי לשלם את הקנס. היה ברור שהכסף העתידי, אם בכלל יהיה דבר כזה, יגיע אל ברונו גרונינג באיחור רב. כלומר, האגודה התבוננה מהצד מבלי לנקוף אצבע במתרחש, בעוד שהיה ברור שברונו גרונינג איננו מסוגל לשלם את הקנס ושיכניסו אותו בשל כך לכלא. כך התפתח עימות גלוי בין ועד האגודה וגרונינג, שהביא לבסוף לפרידה.

ידידים מזוייפים 

ברונו גרונינג פרסם מסמך בן 62 עמודים שנקרא "סקירת פעילות האגודה ”. המסמך נגע בכל אותן נקודות המצביעות על הנזק שנגרם לו על ידי האגודה. בסיכום דבריו הוא ציין, “כיום, כאשר אני משווה בין הסביבה שבה פעלתי בעבר (רודפי הבצע - מקלבורג ואנדרלין, שמידט והולצמן) לבין הסביבה בה אני פועל כיום (חברי הוועדה של האגודה), אני מגיע לאותה מסקנה. התוצאה הסופית היום זהה למה שהיה בעבר. אני נוכח לראות שלמרות עבודתם של מי שהיו אמורים להיות ידידי הקרובים והטובים ביותר, לא הושג יותר מבעבר. בעבר כל עוזרי בגדו בי במעשיהם המלוכלכים. כיום ידידי מאכזבים אותי משום שהם עומדים מהצד בלי לנקוף אצבע ומתבוננים בשקט בזמן שאני מתמודד עם תביעה משפטית ללא כל סיוע, ואין ביכולתי לבקר בחוגים המקומיים שלי, מאחר שלא עומדת לרשותי הסעה, ואיש אינו נוקט פעולה נגד התעמולה הבזויה נגדי. אתם גרמתם לכל זה משום שלא הייתם שם בשבילי כאשר נזקקתי לבני אדם כמוכם, בעלי יידע רחב, משכילים ובעלי ניסיון שיכלו והיו חייבים לתמוך בי על מנת שיושג היעד שעלי למלא ושבגללו אני בכלל נמצא כאן עלי אדמות.

איש מבין ידידי אלו לא נקף אצבע למעני ולא נאבק בעד חירותי; לאיש מכם לא היה האומץ לעמוד בתוקף על מה שמגיע לי. דבר לא נעשה. רק בירוקרטיה קטנונית, החלטות ושוב החלטות. לא ממש עשיתם משהו למעני; לא נרתמתם בכל מאודכם לשחרר אותי אחת ולתמיד מהמאבקים בבתי המשפט, והמאבקים נגד העיתונות. לא השגתם לי אסיסטנט ראוי, או מכונית שאפשר להשתמש בה. לא נאבקתם נגד התעמולה הנבזית וכן הלאה, ולא פיניתם את הדרך כדי שאוכל לבצע את מה שיועדתי לבצע מלכתחילה: להביא לאנושות את כוח החיים ולהוביל בני אדם אל האמונה.

איש לא חשב שאני זקוק לשקט ושלווה בכדי לפעול; שאסור להפריע לי ללא הרף; שצריך למנוע השפעות זרות; ושאני זקוק לתמיכה אמיתית בכדי למנוע הפרעות בעבודה שלשמה אני קיים. אף אחד מידידי – או כל אלו שרצו להיות ידידי - לא חשב על זה. וזו עיקר הבושה והסיבה העיקרית לאכזבתי.”

רודפי הבצע רצו להרוויח והתגלו כאנשים רעים. ידידים מתוך אגודת גרונינג די אדישים ומחפשים רק את הנוחיות, שלא לומר שהם בעלי כוונה רעה.

"התוצאה זהה; אינני חופשי. ידידים רבים מתוך הועדה של אגודת גרונינג לא עמדו בהבטחתם. כל זה רק פגע בי".

כישלון האגודה

וייזר פרש, ואגודת גרונינג, שמעולם לא הגיעה לכדי רישום רשמי כאגודה, התפרקה זמן קצר לאחר מכן. במקומה הוקמה ב-1958 האגודה לקידום העקרונות הרוחניים והטבעיים של החייםהמנהלים היו אריק פלץ מגרמניה ואלכסנדר לויי מאוסטריה. גם אגודה זאת, שהייתה האחרונה שהוקמה במהלך חייו של ברונו גרונינג, לא מימשה את מה שהוא קיווה להשיג. שמו לא הוזכר בחוקה שלה אף לא פעם אחת.

המשפט הגדול (1957-1955)

כתב אישום בגין הריגה מתוך רשלנות וזיכוי הכולל איסור מוחלט לעסוק בריפוי.

ב- 4 במרץ 1955 הגיש התובע הכללי כתב אישום נגד ברונו גרונינג. זו הייתה פעם נוספת שבה הוא הואשם בהפרת חוק המרפאים שאינם רופאים. לכך צורף כתב אישום נוסף ובו הוא הואשם בהריגה מתוך רשלנות.

גרונינג הכחיש מכל וכל שהבטיח לרפא ושאסר על קבלת טיפול רפואי קונבנציונלי.

אחרי שהוא זומן למשפט, ברונו גרונינג פנה לידידיו, “ידידי היקרים! בימים האחרונים הדיווחים בעיתונות וברדיו הם די מוטים נגדי, ומשרד התובע הכללי של מינכן הכין נגדי כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. מציגים אותי כמי שבסוף שנת 1949 הבטיח לרפא צעירה בת שבע-עשרה ושמנעתי בעדה לבקר בסנטוריום ולקבל טיפול מרופא. הטענה היא שאני אחראי למותה של צעירה זאת. כל מי שקרא או שמע את הדיווחים הללו והנו במחשבה צלולה, מסוגל לזהות מיד מה מטרתם. הם שואפים ליצור בלבול בקרב ידידי ולמנוע מאלו המחפשים עזרה לנצל את הידע שאני מפיץ ואת מאמצינו. הם משתמשים בכל האמצעים הקיימים בכדי לבלום את פעילותי,את פעילותה של אגודת גרונינג ואף את פעילויותיכם. העובדות מראות כמובן שהדברים שונים לחלוטין מהתמונה שהם מציגים! ידידי, אין צורך לחזור ולהסביר כאן את העניין. אתם הרי יודעים שאינני מחלק הבטחות לרפא, ושמעולם לא ייעצתי לאיש לא לקבל טיפול רפואי.”

פתיחה מחדש של החקירה באיחור יוצא דופן

גרוניג ממשיך לדווח לידידיו, “זוכיתי מכל אשמה ב- 1952. האין זה מפליא ש'משפט קופוס', שהתעורר בסוף 1949 ותחילת 1950, לא אוזכר כלל בפסק הדין של 1952-1951? זאת למרות שכל המסמכים היו מוכנים ומונחים לפני בית המשפט. האין זה מפתיע שהגשת כתב אישום חדש נגדי התרחשה בדיוק באותה עת שבה פורסם ברבים, ב- 22 בנובמבר 1953 במורנאו, שאגודת גרונינג נוסדה? האמת היא שמאז ינואר 1954 נחקרו רבים מבין המנחים וידידי האגודה ונוהל אחריהם מעקב משטרתי.”

עדי ההגנה נדחו בעוד שעדי התביעה התקבלו בברכה

ההכנות להליכים המשפטיים נמשכו שנים. הסנגוריה של ברונו גרונינג הוגבלה במידה ניכרת. למעשה כל העדים שיכלו לתת עדות לטובתו נדחו, בעוד שעדי התביעה התקבלו בברכה. ביניהם יש לציין שניים מבין השותפים לשעבר של גרונינג, יוגן אנדרלין ואוטו מקלבורג. מקלבורג במיוחד – שהואשם יחד עם גרונינג במשפט הראשון – פנה עורף לגרונינג באופן בוטה. הוא עשה כל שביכולתו להזיק לו. בעניין גרימת מוות ברשלנות הוא מילא תפקיד חשוב במיוחד. הדבר היה קשור לסיטואציה שהתרחשה בתקופה בה מילא תפקיד של "מנהל " של גרונינג.

המשפט המניפולטיבי של רות קוהפוס

בנובמבר 1949, הגיע אמיל קוהפוס, פקיד בבנק ספרקאס, להרצאה של גרונינג עם בתו רות בת השבע עשרה, שסבלה מ TB (שחפת) בשתי הריאות. גרונינג מיד זיהה שמצבה חמור עד כדי כך שאי אפשר יהיה לרפא אותה ואף אמר זאת לרופא שנכח במקום. למרות זאת מקלבורג לחץ עליו מאוד ודרש ממנו לקבל לידיו את המקרה. לפיכך לאחר ההרצאה התקיימה פגישה פנים אל פנים בין ברונו גרונינג לבין רות קוהפוס. גרונינג האיץ בצעירה להיות אמיצה, וייעץ לאב לארגן שמומחה רפואי יבצע בדיקה מקפת של הילדה תוך תשעה ימים. כלומר, הוא רצה שהצעירה תחזור לקבל פיקוח רפואי – למרות שהצעירה עצמה כבר סירבה לקיים קשר כלשהו עם הרופאים. האב הבטיח לשקול את הדבר.

התכתובת שהתנהלה לאחר מכן טופלה על ידי מקלבורג ללא ידיעתו של ברונו גבונינג. הפעם הבאה שגרונינג שמע על רות קוהפוס הייתה בחודש מאי 1950. בינתיים האב שיגר מכתבי תחנונים לגרונינג בהם ביקש שיבקר אצלם. מקלבורג מעולם לא העביר מכתבים אלו לגרונינג ומרצונו הוא ומבלי ליידע את גרונינג, הסכים להיפגש עם מר קוהפוס. זמן קצר בלבד לפני מועד הפגישה המיועדת, מקלבורג יידע את גרונינג בעניין זה ואילץ אותו להתלוות אליו לפגישה.

מאוחר יותר, מקלבורג ציין שברונו גרונינג הבטיח לרפא את הצעירה. למעשה, היה זה מקלבורג עצמו שהרגיע את האב והבטיח שישכנע את גרונינג לרפא את בתו. מקלבורג ראה בפקיד הבנק מקור אפשרי להכנסה שאותה שאף לקבל, וכדי להשיג את הרווח הכספי הוא נזקק לשיתוף הפעולה של גרונינג. זמן קצר לאחר הביקור נפרדו דרכיהם של גרונינג ומקלבורג.

נגד גרונינג הוגש דוח חמור ונכתב בו שהוא אסר על רות קוהפוס להמשיך בטיפול רפואי. אך העובדות היו שונות בתכלית, ואפילו עדי התביעה אישרו שעוד בפגישה הראשונה עם הצעירה הוא שלח אותה לראות רופא. כמו כן בראיון ששודר ברדיו בסתיו 1949 גרונינג פנה למאזינים בזו הלשון, "עליכם להמשיך בבדיקות רפואיות עד הסוף". הוא מעולם לא חדל לייעץ למחפשי העזרה לבטוח ברופאים שלהם.

לאחר שחוותה סוגי תרפיה שונים בלתי מוצלחים שהסבו לה כאב רב, רות קוהפוס סירבה לקבל טיפולים נוספים. היא נפטרה כתוצאה מהמחלה ב- 30 בדצמבר 1950.

מומחים ברפואה מאשרים שאין תקווה להחלמה

ד"ר אוטו פרייהופר פיזר את הערפל כשהופיע כעד מומחה ומסר הודעה לגבי נסיבות המקרה של רות קוהפוס, “לאחר התבוננות שקולה במקרה זה, אפילו אדם לא מקצועי היה מגיע בוודאי למסקנה – כפי שאכן נאמר על ידי רשויות הבריאות בסקינגן – שלאור ה'מצב החמור כל כך' שממצאי הרופאים הגדירו אותו כ'מסכן חיים' או 'קריטי', כל אדם סביר היה רואה שאין סיכוי להחלמה. בדיוק כמו שכל בר-דעת וכל רופא שיש ברשותו אמצעים רפואיים, מהחדישים ביותר - ושאינו מתפתה לזלזל בכוחות הטבע – היו בוודאי מסכימים עם עדותו של המומחה, פרופ' לידטין ממינכן, דהיינו - "אי אפשר לומר שלפני 5 בנובמבר 1949 היה סיכוי כלשהו להחלמה. לדעתי, מאוד מפתיע שהחולה החזיקה מעמד עד 30 בדצמבר 1950, וייתכן מאוד שהשפעתו של גרונינג היא שגרמה בפועל להארכת חייה. לסיכום עדותי ברצוני לומר שלא ניתן להצדיק את הטענות שהיו כביכול 'סיכויים להחלמה' ו'שניתן היה להאריך את חייה של החולה קוהפוס אילו מר גרונינג לא היה מתקרב אליה'.”

הפרדוקס של התביעה שהוגשה נגד ברונו גרונינג בנוגע לגרימת מוות ברשלנות, הומחש בכתביו של ג'וזף הוהמן, מנהל תיכן לשעבר. להלן מה שכתב בשנת 1956: האמת נמצאת מאחורי הקלעים כשמתקרבים לאירוע מהכיוון הנגדי. הבה נבדקו את העניין במקרה של קוהפוס. נניח שהצעירה, חולת השחפת, הגיעה בתחילה אל מר גרונינג, כשהיא בשלבים הראשונים של המחלה, והוא השקיע שנה וחצי בניסיון לטפל בצעירה אך ללא הצלחה. נכנה זאת שלב א'. לאחר מכן הצעירה מבקרת פרופסורים לרפואה ורופאים, כשהיא נחשבת לאדם גוסס, ולבסוף היא אכן מתה בתהליך הריפוי. זהו שלב ב'. המשפט מתחיל. רופאים מוזמנים כעדים מומחים. עליהם לקבוע מיהו האדם החף מפשע. הייתי מהמר על החולצה שלי לגבי העובדה שכל רופא ופרופסור, כל פקולטה לרפואה, כל העולם המעורב ברפואה היו תומכים בחפות שבשלב ב' ומעירים, 'הנה דוגמה נפלאה לחפות, שכן איך אפשר לטעון שאנחנו אחראים ל'שיבוש' שנגרם על ידי אחר במהלך תקופת טיפול שנמשכה שנה וחצי? הרי זה מגוחך ובלתי הגיוני! וזה בדיוק המצב – שלב ב' – שבו גרונינג מצא את עצמו. סביר לפיכך לצפות לכך שבתי ספר מודרניים לרפואה, ומיליוני מדענים יתמכו בו ויהיו נחושים להוכיח את חפותו.“

פסק דין לא מוצלח  

בסוף יולי 1957 התקבלה החלטה על ידי חבר המושבעים של בית משפט מחוזי במינכן שלפיה יש לזכות את ברונו גרונינג בסעיף האישום בהריגה מתוך רשלנות. ובאשר להאשמה על הפרת הוראות החוק למרפאים שאינם רופאים – יש להטיל על גרונינג קנס של 2,000 מארקים גרמניים.

למרות שנוצר רושם בתחילה שההחלטה הינה חיובית, גרונינג לא יכול היה להסכים איתה. פירוש הדבר היה איסור סופי להמשיך בפעילותו. עקב טעות בשיקוליו של הסנגור שלו, שהעריך את ההחלטה כחיובית יותר בהשוואה להערכתו של גרונינג עצמו, היה זה התובע הכללי ולא הוא (הסנגור) שהגיש בקשה לערער על פסק הדין. השימוע השני התקיים באמצע חודש ינואר 1958, גם כן במינכן.

אגודת ברונו גרונינג

מקווה שיוכל לפעול בחופשיות באמצעות האגודה

ברונו גרונינג הקים חוגים בתחילת שנות ה-50, בכדי להגיע למספר אנשים רב ככל האפשר, למרות האיסור לעסוק בריפוי שהוטל עליו. בחוגים הוא נשא הרצאות וניתב את כל מאמציו להעברת הידע שלו בנוגע לעזרה למחפשי העזרה.

הגנה משפטית וניהול ראוי

ב- 22 בנובמבר 1953 הקים ברונו גרונינג הקים ארגון גג בשם אגודת גרונינג במונאו/סיהאוזן. האגודה הייתה אמורה להירשם בספר האגודות ולהציע לברונו גרונינג הגנה משפטית בעבודתו. כך ניתן היה למנוע קונפליקט נוסף עם הוראות חוק המרפאים שאינם רופאים.

בוועדה של אגודת ברונו גרונינג נמנו בין השאר, הרוזן זפלין, הרוזן מטושקה, אני פריין אבנר פון אשנבך, מהנדס בכיר הרמן רידינגר ומנהל בשם קונסטנטין וייזר. כמו כן נכלל באגודה בתחילת דרכה אחד המייסדים, רודולף בכמן, שהאגודה פיטרה אותו די מהר. הנשיא הנבחר לכל חייו היה ברונו גרונינג.

האוריינטציה של המזכיר לעשות רווחים קדמה לרווחת החולים

מזכיר האגודה היה העיתונאי והמרצה, אגון ארתור שמידט מהיידלברג. עוד בהיותו בהרפורד הוא פעל כעוזרו הקרוב של "רופא הפלאים" וייסד את האגודה מעגל ידידי ברונו גרונינג. אבל הדברים לא הסתדרו כפי שברונו גרונינג ציפה והשיתוף ביניהם התפרק תוך זמן קצר. ברונו גרוניג התנתק משמידט גם משום שהלה בזז את קופת התרומות.

ב- 1952 שמידט שב ופנה לגרונינג כשהוא מצהיר שהוא מודה בכך ששגה. הוא שב וביקש ממנו שיאפשר לו לעזור בפיתוח הפעילות. ברונו גרונינג ניאות לקבלו שוב כשותף פעיל . זה איפשר לשמידט להוכיח האם רווחת החולים באמת קרובה ללבו או שמא, הוא פשוט מעוניין ביתרון כספי אישי.

ב- 1955 נפרדו דרכם של ברונו גרונינג ושמידט סופית, זאת משום ששמידט לא שינה את דרכיו. הוא שוב ניסה לעשות רווח על חשבון יכולותיו של גרונינג. שמידט הגיש מספר תביעות משפטיות נגד גרונינג לאחר הפירוד. הוא רצה לקבל תשלום עבור העבודה שעשה בהתנדבות.

מי קיים למען מי? האם האגודה קיימת למען פועלו של גרונינג או שמא, פועלו של גרונינג קיים למען האגודה?

קונסטנטין וייסר והרמן ריידינגר קיבלו על עצמם במשותף את תפקיד המנכ"ל. תחילה הכל נראה די מבטיח מאחר ושניהם היו מנוסים ביותר וניתן היה להסתמך על הרקע שלהם לטובת פועלו של ברונו גרונינג. אך עדיין נותרה סכנה שהם יתנשאו מעל העובד הפשוט, ויפעלו נגד רצונו, זאת משום שהוא לא היה משכיל כפי שהם היו.

ואמנם במהלך הזמן העניינים התפתחו בכיוון זה ושני האנשים הללו התקשו לקבל את מה שברונו גרונינג אמר להם. היה ברור ששניהם לגמרי שכחו לא רק שהאגודה נושאת את שמו של גרונינג, אלא שהיא הוקמה ובאה לעולם למענו. מבחינתם אגודת גרונינג נתפסה קודם כל כיעד בפני עצמו. הם פשוט התעלמו מיעודה העיקרי: להקל על סבלם של בני האדם. נראה היה בעליל שהם מתעלמים מהעובדה שהודות לגרונינג התאפשרו ההחלמות ולא הודות לאגודה.

כך יצא שאגודת גרונינג התפתחה בכיוון המנוגד לזה שיועד לה. האגודה הפכה למעין בית כלא עבור האדם שאת שמו היא נשאה. במקום שהיא תאפשר לו לפעול בחופשיות היא הגבילה אותו יותר ויותר.

ההליכים המשפטיים הראשונים בנוגע לאיסור העיסוק בריפוי (1952-1951)

האם פועלו של גרונינג נחשב לפעילות ריפוי במובן הרפואי?

כתב תביעה בגלל עיסוק ברפואה ללא אישור

בשנים 1952-1951 הופיע ברונו גרונינג בפני בית המשפט במינכן לראשונה, באשמת עיסוק בריפוי ללא אישור. למרות שמשרד הפנים של בוואריה הגדיר את פעילותו כפעולה חינמית הנעשית מתוך אהבה, כעת נטען שזה עיסוק בריפוי במובן הרפואי.

האישום התבסס על חוק המרפאים שאינם רופאים, משנת 1939, שהחליף את חוק חופש המרפאים, שהיה בתוקף עד אז, ושהיה מיועד להעביר את הסמכות על כל עיסקי הריפוי לידי רופאים נציונל-סוציאליסטים (נאצים).

האם הייתה כאן הפרה של חוק המרפאים שאינם רופאים, או לא? 

ברונו גרונינג זוכה בשימוע הראשון וגם בשני. יושב הראש של בית המשפט במינכן ציין בפסק דינו שניתן במרץ 1952 את הדברים הבאים:

"בית המשפט יראה את הרשעתו של הנאשם על בסיס עדות חד-צדדית של מומחה כבלתי הולמת. זאת מאחר שהשאלה האם פעילותו של גרונינג מכוסה בכלל על ידי החוק למרפאים שאינם רופאים, מוטלת בספק ואף מעבר לכך, מאחר ופעילותו היא בתחום שכמעט לא נחקר עד ימינו אנו".

בערעור אושר פסק הדין של בית המשפט, דהיינו, שגרונינג לא אשם. אבל את פעילותו של גרונינג הגדירו בצורה ברורה כעיסוק בריפוי, ולכן היא בתחום הוראות החוק של מרפאים לא-רפואיים.

"הנאשם אכן עסק ללא רשות ומבלי להיות רופא, באבחון, בריפוי ובהקלה של מחלות, בסבל ובבעיות פיזיות של בני אדם – מה שנחשב כפעילות ריפוי לפי חוק המרפאים שאינם רופאים".

טעות בשיפוט שנעשתה בתום לב פירושה איסור על עיסוק בריפוי?

פסק הדין ממשיך כך, “המשך המשפט אינו בר-ביצוע, מאחר ובכל הנוגע לטבעם האובייקטיבי של ההתרחשויות הנוגעות לפעילויות הריפוי, הנאשם פשוט שגה בתום לב, ולכן לא פעל מתוך כוונה רעה.”

מאחר והטעות בשיפוט של ברונו גרונינג, שנעשתה בתום לב, צוינה בפסק הדין, חל כאן למעשה איסור חוקי על ריפוי למרות פסק הדין הקובע "לא אשם". מאותו רגע ואילך, ברונו גרונינג ידע שפעילותו נחשבת כפעילות ריפוי כמוגדר בחוק למרפאים שאינם רופאים. וככזו היא נאסרה. לא ניתנה כל הכרה לטבעו האמתי של פועלו, הממחיש היטב שפעילותו לא היתה קשורה כלל ועיקר לפעילות ריפוי במובן הרפואי.

סובלנות כלפי הרמאים

ברונו גרונינג מעניק לכל אדם הזדמנות להשתנות

תשלומים בכפייה – העוזרים מגלים את פרצופם האמתי

פעמים רבות פנו אנשים לגרונינג כשהם מבטיחים לתמוך בו. אצל רבים מהם היה זה תירוץ בגדר תירוץ בלבד. למעשה הם שאפו לעשות רווח על חשבונו. ברונו גרונינג נחשב בעיניהם כפיתוי שקשה לעמוד בו. לעתים, כשלא השיגו מה שרצו, או כשגרונינג הרחיק עצמו מהם, הם עשו ניסיון להגיש נגדו תביעה משפטית ולכפות עליו לשלם להם כסף.

לדוגמה, במרץ 1949, החליטו הגב' הולצמן ובעלה לקבל את ברונו גרונינג כאורח בביתם בהרפורד .כאות הוקרה על כך שריפא את בנם. כשהתברר לה שאי אפשר לעשות כסף על חשבונו של ברונו גרונינג, היא הגישה נגדו תביעה בבית המשפט לתעשייה. היא חישבה את כמות הזמן שהשקיעה בהתנדבות ודרשה ממנו תשלום למפרע לפי מספר השעות הללו. על פי פסק הדין, נאלץ ברונו גרונינג לשלם לה סכומי כסף חודשיים עד יום מותו. וזה איננו המקרה היחיד. מרבית העוזרים שהיו לברונו גרונינג בעבר חשפו את פרצופם האמתי באופן זה או אחר.

"אנו זקוקים גם לאנשים מסוג שכזה בכדי להבין מהו יצור אנוש"

מדוע איפשר ברונו גרונינג לעוזרים מסוג זה להתקרב אליו עד כדי כך? מדוע לא נמנע מלכתחילה להתחבר עם רודפי בצע כאלו? בהרצאה שנשא ב – 31 באוגוסט 1950 הוא נגע בסוגיה ואמר, “בני אדם לא זנחו את הרצון לעשות כסף על חשבון איש קטן זה, בעל היידע והיכולות. הם סברו שגילו מכרה זהב. יכול להיות שהייתה להם הזדמנות לעשות כסף אבל תודה לאל שהם לא הצליחו לנצל את ההזדמנות. אנו זקוקים גם לאנשים מסוג כזה בכדי לעמוד על קנקנם של בני האדם, להבין שהאדם מסוגל לדרוך על גוויות מבלי לשאול האם החולה קיבל עזרה או לא. קיימים בני אדם המסוגלים לדרוך על הגוויות ולהתבונן בשוויון נפש בחולה השוכב לידם. אנשים אלו מעולם לא שאלו; הם ניסו כל דבר כדי להתקרב אלי. ידוע לי שפה ושם מתעוררת שאלה כזו, 'המממ, אם הוא יודע כל-כך הרבה מדוע הוא לא עלה על זה, כנראה שהוא לא יודע כלום...' את התשובה לשאלה, האם אני יודע משהו ומהו טווח הידיעות שלי, תגלו בוודאי באופן הדרגתי. אבל זה חייב להיות. חלק זה היה חסר בתוכנית העבודה - לסלול דרך חופשית לפני כולכם".

"… אזי, כולנו יודעים מי הם"

גרטה הויזלר (2007-1922), שקיבלה החלמה, עזרה לברונו גרונינג שנים רבות, וייסדה את "חוג ידידי ברונו גרונינג", מתארת בספרה הנה האמת אודות ברונו גרונינג את המקרה הבא, “באחת הפעמים כשעמדתי להיפרד מברונו, איחלתי לו כל טוב ואמרתי, 'מר גרונינג, אני מקווה שכעת אתה מסוגל לעבוד בשקט וכבר לא פונים אליך עובדים לא ישרים'. להפתעתי הרבה הוא השיב לי, 'לגמרי לא נכון, זה חייב להיות!' אני לא הבנתי זאת, אבל הוא הסביר לי מדוע הוא היה חייב לוותר ולהסכים לסבול זאת. בהמשך הוא גילה לי סוד גדול, 'אני יודע מה נושא כל אדם בחובו. אבל אילו אמרתי, 'הוא שקרן; הוא גנב', איש לא היה מאמין לי. מה עלי לעשות? אני חייב למשוך את האנשים הללו ולקרב אותם אלי, כדי ללמד אותם את הטוב, לדחוק בהם לשנות את דרכם, ואף לתת להם הזדמנות לשקר, לרמות ולגנוב. אם כך יעשו, למרות מה שלמדו, אזי כולם יוכלו להיווכח מי הם באמת. לכן אני מאפשר להם להתקרב אלי מאוד ואינני פחדן או מוג לב. כשזה קורה אני נלחם.”

דרכים חדשות ומבוי סתום

מרוויחים על חשבון ברונו גרונינג

מנהל שמינה עצמו לטפל בגרונינג העניק לעצמו זכויות מיוחדות.

מתוך הכרת תודה על החלמת אשתו, החל איש העסקים אוטו מקלבורג מוונגרוגה, לתמוך בברונו גרונינג ואף הציג תוכניות קונקרטיות להקמת מרכזי ריפוי. ברונו גרונינג הלך על זה ומקלבורג הפך ל"מנהל" שלו.

בסוף דצמבר 1949 יצאו שניהם לוונגרוג. גרונינג הופיע שם בכנסים שארגן מקלבורג והצליח לגרום להחלמות מרובות. הוא נתן אמון מלא באיש זה. ב- 8 בינואר 1950 בוונגרוג, גרונינג הכריז שהוא מפריד בידיו של מקלבורג את כל תכניות העבודה העתידיות שלו.

"מר גרונינג נתן הסכמתו לתוכנית של מר מקלברג והתחייב להיות זמין בכל עת כדי להשיג יעד זה, כלומר, להעניק למקלבורג את כל התמיכה הנחוצה ולעשות כל מה שביכולתו בנוגע לייסוד האגודה, בנוגע לאגודה עצמה ובכל הנוגע לפעילויותיה המתוכננות, ולעשות כל מה שיכול לשרת את היעדים שצוינו לעיל. מר גרונינג מתחייב לא לספק תמיכה כזו לאחרים או לקבוצות אחרות. הוא יוביל את הפעילויות שלו רק במסגרת הארגון ורק בתיאום מלא עם מר מקלבורג.”

כבר בינואר ייסד מקלבורג את האגודה לבדיקת שיטות הריפוי של גרונינג. הוא מינה עצמו למנכ"ל האגודה ומשך שכר חודשי של 1,000 מארקים גרמניים. ברונו גרונינג לא קיבל שכר כלשהו. היה ברור שמקלבורג אינו עומד בדיבורו. הוא ראה בגרונינג מכרה זהב, ו תיאר אותו באופן מעליב "כסוס הטוב ביותר באורווה שלי". הוא כלל לא התייחס לחולי ואת גרונינג הוא הצמיד אליו באמצעות חוזה. "מרפא הפלאים"לאלץ לבצע כל מה שמקלבורג דרש.

רק ביוני 1950 הצליח גרונינג להשתחרר ממקלבורג, והלה נשבע שבתמורה לכך הוא ינקום בגרונינג. “אני אשפיל אותו ואהפוך אותו לאפס; אשבור כל עצם בגופו".

מרפא המקבל הצעות להרצות

מיד לאחר מכן גרונינג עבד כמה חודשים עם מרפא טבעי בשם יוגן אנדרלין במינכן. הלה קיבל החלמה בטרברהוף והציע לגרונינג הזדמנות לשאת הרצאות בפרקטיקה שלו. אבל גם אנגרלין התברר כרודף בצע המעוניין ביתרון עסקי. הוא לא ראה חשיבות בהענקת עזרה, אלא שאף לעשות כסף על חשבון "תופעת גרונינג". לקראת סוף השנה גרונינג נפרד ממנו וכך הסתיימה שותפות נוספת שנמשכה בין השנים 1952 ו-1953 – ונכשלה מאותן סיבות.

מרפא קרייריסט

לאחר כל זאת גרונינג נהג לשאת הרצאות באכסניית וויקרשיים שבגרייפלפינג. העיתונאי ד"ר קורט טרמפלר לקח אותו תחת חסותו וארגן עבורו מפגשים. הוא הכיר את גרונינג מאז סתיו 1949. הוא נשלח ל"טרברהוף" כדי להפיק דוח עבור עיתון ממינכן, ובאופן בלתי צפוי חווה החלמה של בעיה ברגלו. כאות הוקרה על כך הוא כתב את הספר המפנה הגדול, וגם לקח על עצמו לטפל במקרה של גרונינג מול הרשויות. בדומה למה שהתרחש קודם לכן, כשגרונינג עבד עם אנדרלין, ההרצאות של גרונינג משכו קהל רב גם הפעם. התרחשו במהלכן החלמות מופלאות. אבל גם השותפות עם טרמפלר לא שרדה זמן רב. יום אחד טרמפלר הבין שהוא הספיק ללמוד די הצורך מגרונינג, נפרד ממנו והקים עסק משלו כמרפא.

טרברהוף – המונים צובאים על רוזנהיים

בספטמבר 1949, התאספו סביב גרונינג מידי יום קרוב ל- 30,000 מבקשי עזרה

אחרי שהסתיימה החקירה בהיידלברג , ברונו גרונינג עבר לדרום גרמניה באוגוסט 1949. הוא רצה להתרחק מהסערה שנוצרה סביבו ומצא מקום מתאים באחוזה פרטית ליד רוזנהיים. מקום הימצאו נשמר בסוד במשך זמן מה. אבל מרגע שהעיתונות דיווחה שהוא הגיע לבוואריה החלו ההמונים להגיע אליו.

כ- 30,000 איש זרמו מידי יום ל"טרברהוף" שברוזנהיים. העיתונות, הרדיו ותוכניות החדשות השבועיות דיווחו על האירועים. הופק אפילו סרט תחת הכותרת "גרונינג", שתיעד את האירועים המתרחשים סביבו.

מראות תנ"כיים

במהלך השבוע השני של חודש ספטמבר, העיתון זייטונגסבליץ הוציא לאור מהדורה מיוחדת שבה דיווח: “בינתיים למעלה מ- 10,000 בני אדם התקבצו בחום הלוהט במשך שעות, בהמתנה לרגע שבו גרונינג יופיע על המרפסת כדי לדבר אל ההמונים, ויקרין אנרגיה מרפאה. ההמונים עמדו שם בצפיפות רבה בכדי לזכות במלוא התועלת של "קרני הריפוי" שלו. כבר ניכרה תחילת ההשפעה שלו על החולים הקשים ביותר שישבו בכיסאות גלגלים, ואלו שעמדו בצד. אנשים עיוורים-למחצה החלו שוב לראות, אלו שסבלו קודם לכן מנכויות נעמדו על רגליהם, והמשותקים החלו להניע את גפיהם הנוקשים. מאות בני אדם דיווחו על תחושות מוגברות של כאב בחלקי הגוף שהיו נגועים במחלה. הם דיווחו על עקצוצים דוקרים ומשיכות, על הרגשה בלתי נתפסת של "קלות הקיום" או על כאבי ראש שנעלמו לפתע פתאום.

לא רק ב"טרברהוף" ניתן היה לצפות במראות תנ"כיים. לכל מקום שגרונינג הגיע - מיד הקיפו אותו אינספור של חולים. אניטה הוהנה תיארה את הסיטואציה שהתרחשה סביב גרונינג בספרה מרפאים רוחניים בימינו. מרגע שגרונינג הודיע על מועד הגעתו החלה עלייה לרגל. מראות כגון אלו שתיאר העיתונאי רודולף שפיץ, בעקבות הביקור של גרונינג במינכן בספטמבר 1949, היו טיפוסיים:

"ב- 7 בערב עמדו אלפי בני אדם בזוננשטראסה (רחוב השמש). ב- 10:30 בערב הם עדיין היו שם. במהלך חמש שנות המלחמה חוויתי לא מעט חוויות, אבל כל אלו אינן משתוות בעוצמתן לאותן ארבע שעות שבהן ישבתי מול ברונו גרונינג וחוויתי תהלוכה מזעזעת של סבל ומסכנות. נדחקו סביבו חולי אפילפסיה, עיוורים, פסחים הנשענים על קביים. אמהות הושיטו לו את ילדיהן הנכים שנישאו על זרועותיהן. בקרב הקהל היו גם מחוסרי הכרה, נשמעו קולות צעקה ובכי, קריאות נואשות לעזרה, תחינות, משאלות ואנחות".

אנשי הממשל מכירים במוניטין שלו

אניטה הוהנה מצטטת בספרה את העיתונאי רודולף שפיץ: “חולים על גבי אלונקות, פסחים, המוני בני אדם נצפו על ידי עיתונאי נוסף ממינכן, ד"ר קורט טרמפלר, שגם הוא הגיע ל"טרברהוף" שברוזנהיים, שם התגורר גרונינג. טרמפלר הגיע לשם ככתב של השבועון מונצ'נר אלגמיינה – הוא היה עיתונאי שקול, שתיעד רק מה שראה ושמע באופן ישיר. “אנחנו שומעים קול עולה מהמרפסת, אבל אין זה קולו של גרונינג. אנו ממהרים לכיוון החלון. שם אנו רואים את פיצר, נשיא כוחות המשטרה של מינכן, והוא עומד שם ומדבר אל ההמון שהתאסף במקום. הוא מדווח לכולם שדלקת עצב הירך – סיאטיקה – שפקדה אותו במשך שנים, החלה להשתפר בנוכחותו של גרונינג. פיצר בוודאי אינו טיפוס הנתון לדמיונות רגשניים, והוא מעיד על מה שחווה באופן אישי. הוא פשוט עמד שם והכריז שהוא מכיר ביכולותיו של גרונינג. אחריו הופיע האגן, פוליטיקאי מתנועת CSU, ויצא בהכרזות דומות".

באופן כללי רשויות בוואריה נטו לתמוך ולצדד בברונו גרונינג. היומון מינצ'נר מרקור דיווח ב- 7 בספטמבר 1949, תחת הכותרת "הכרה במוניטין של גרונינג", כך: “השר והנשיא ד"ר אהארד מציין במסיבת עיתונאים ביום שני, שפעילות יוצאת דופן כמו זו של ברונו גרונינג ראויה לכל מאמץ שיידרש כדי למנוע את דעיכתה, העלולה לקרות עקב פרוצדורות רשמיות. מבחינתו אין כל קושי ממשי להעניק לגרונינג אישור לפעול בבוואריה.

במקביל, משרד הפנים של בוואריה העביר הודעה לעיתונות, שבדיקה ראשונית של פעילויותיו המרפאות של גרונינג מעלה את המסקנה שניתן להחשיב את פעילויותיו כמעשה חופשי של אהבה, וככאלו אין הן נזקקות לאישור לפי חוק המרפאים שאינם רופאים.

מגינוי לתיעוד רפואי של החלמות

ההתרגשות סביב גרונינג בטרברהוף הייתה גדולה. אנשי עסקים רבים רצו לעשות הון על חשבון היכולות שלו. הם הזיקו למוניטין ולמעמד שלו. מאוחר יותר זה גרם לרשויות להתרחק ממנו. כשהמצב נעשה בלתי נסבל גרונינג העתיק את מקום עבודתו להרי בוואריה. הוא רצה לבחון כמה הצעות לבניית מרכזי החלמה. מטרתו הייתה להקים מקומות מאובזרים שיאפשרו לטפל במבקשי העזרה באופן מסודר ומאורגן. הרופאים יעסקו בבדיקות לפני ולאחר ההחלמה, בהתאם למודל הידלברג, ויתעדו את ההחלמות שהתרחשו.

תופעת גרונינג והמדע

חקירה רפואית בהיידלברג מבטיחה תעודה בכתב

באותה התקופה בהרפורד, מומחים לרפואה שנהגו לפרסם מאמרים בכתב-העת רביו, החלו ללמוד על הצלחות הריפוי של גרונינג. הפרופסור, ד"ר ה. ג. פישר, פסיכולוג ממרבורג, נסע להרפורד בלוויית צוות מיוחד של עיתונאים. הם ערכו שם ראיונות עם אנשים שקיבלו החלמה. הוא נדהם. להפתעתו הרבה היה עליו לאשר שה"שיטה" של גרונינג היא אכן סיפור הצלחה. בעקבות זאת החליט כתב העת רביו, לסייע בהשגת הסבר מדעי ל"תופעת גרונינג". הוחלט שנחוץ לחקור את "שיטת הריפוי" של "רופא הפלאים" בקליניקה האוניברסיטאית של היילדברג.

ברונו גרונינג הסכים לקבל את הרעיון של פישר מאחר שהובטחה לו הערכת מומחה חיובית אם תוצאות הבדיקה יעלו היטב. גרונינג קיווה שנמצאה דרך לעבוד באופן חופשי.

החלמה לעיני הרופאים - “ברונו גרונינג איננו שרלטן"

הבדיקות החלו ב- 27 ביולי. הנבדקים שברונו היה אמור להציג באמצעותם את כישוריו, נבחרו מבין 80,000 חולים שביקשו את עזרתו. בנוסף להם היו גם כמה חולים מקליניקה לודולף קרהל בהיידלברג. כולם עברו בדיקות יסודיות ונקבעו אבחונים מדויקים לגביהם. לאחר מכן הם הגיעו אל גרונינג שהשתמש ב"שיטה" שלו. לאורך כל המפגש הזה היו נוכחים רופאים. הם היו עדים לעובדה שחלק מהמחלות נעלמו באורח ספונטני לחלוטין. לאחר מכן גם הבדיקות בקליניקה אישרו את ההחלמות. אפילו מחלות חשוכות מרפא כגון ankylosing spondylitis נעלמו כלא היו.

בדוח שפורסם לאחר מכן בכתב העת רביו ציין ד"ר פישר בנימה אוהדת, שברונו גרונינג אינו שרלטן אלא רופא של הנפש בעל כישורים טבעיים. הוא ניסה להסביר את "תופעת גרונינג" מנקודת המבט שלו, אך לא השתדל ממש לעזור לו.

גרונינג אוסר קיומה של ספסרות

את התעודה הסופית לעסוק בריפוי היו אמורים להנפיק לגרונינג לאחר הערכת כל תוצאות הבדיקה המדעית. הובטח לו שהדרך תהיה פתוחה בפניו ושהוא יוכל לפעול בחופשית מעתה ואילך. בינתיים, ד"ר פרופסור פישר ופרופסור ווייצאקר (האחראי הראשי על כל התרגיל) הציעו לברונו גרונינג את ההצעה הבאה: “הם מעוניינים להקים מרכזי ריפוי שבהם הוא יוכל לעבוד, לצדם של הרופאים. יחד עם זאת, הניהול ובחירת החולים יהיו באחריותם של הרופאים בלבד.”

התגובה של ברונו גרונינג להצעה לא איחרה לבא, “התנאים הכספיים שהובאו לידיעתי בנוגע להצעה הזאת לא מקובלים עלי. באופן טבעי התעוררו מספר דיונים בנוגע לכך, גם עם אלו שרצו לממן את המפעל הזה. לא יכולתי להביע הסכמה להצעה של ד"ר פישר ודחיתי את ההצעות משום שראשית, אין לי גרוש על הנשמה ולכן אינני יכול לקבל על עצמי מחויבות כספית שאין ביכולתי למלא. שנית, מעולם לא שקלתי לעשות עסק מכל המפעל הזה. לכן ההצעה הזאת נראתה לי בלתי אפשרית. חוץ מזה רציתי לעסוק רק במה שרלבנטי לייעוד שלי; לעזור למבקשי העזרה, וכפועל יוצא מכך, להעמיד את עצמי לרשותם של רופאים כגון פסיכותרפיסטים, ובשום אופן לא לעשות עסק מכל המפעל הזה".

העדר התעודה הרשמית ועימות פוטנציאלי עם החוק

התנגדותו של ברונו גרונינג לעסקה גרמה לכך שהפרופסורים איבדו בו כל עניין. התעודה שהובטחה לו מעולם לא הונפקה. במקום שיתאפשר לו להמשיך לפעול בחופשיות, נערמו מכשולים חדשים בדרכו. כתוצאה מהמחקר המדעי שבוצע, ההתייחסות ל"שיטת הריפוי" שלו הייתה מלווה במונחים כמו, "טיפול", “חולה" וכן הלאה. בהתאם לכך, ההערכה של התוצאות נכתבה בשפה שהציגה את שיטתו כפרקטיקה רפואית לכל דבר. כתוצאה מכך העימות עם "חוק המרפאים שאינם רופאים" היה בלתי נמנע.

1949 – באור הזרקורים

פועלו של ברונו גרונינג בהרפורד

אלפי חולים ומבקשי עזרה צובאים על גרונינג

דיטר הולצמן בן התשע שכב זה זמן רב מרותק למיטתו, הוא סבל מניוון שרירים במצב מתקדם, אף אחד מהרופאים ומהפרופסורים שנקראו להתייעצות לא הצליח לעזור לו. לאחר שברונו בא לבקרו והתעניין בילד, שב הילד ללכת בפתאומיות. המהנדס, מר הולצמן, שהיה נרגש ביותר עקב ההחלמה הפתאומית והמהירה של בנו, ביקש מברונו גרונינג להישאר בביתו. לדבריו, הוא רצה להזמין מספר חולים נוסף בכדי ש"רופא הפלאים" יעזור גם להם.

ברונו גרונינג נאות לקבל את ההזמנה, ומיום ליום הגיעו יותר ויותר מחפשי עזרה. עוד ועוד בני אדם שמעו על ההחלמות ובאו לפגוש את גרונינג. לא עבר זמן רב ושמו נישא בפי כל. העיתונות דווחה על "רופא הפלאים", ובאזור הבריטי היה ברונו לשיחת היום. אלפי בני אדם זרמו לווילהלם-פלאץ, והמוני בני אדם צבאו על הבית.

מנפרד לוטגנהורסט מהיומון מרקורי של מינכן כתב לעיתון ב- 24 ביוני 1949: “בהגיעי להרפורד בשעה 10:30 בבוקר, ראיתי לפני כאלף בני אדם עומדים לפני הבית בן הקומתיים שבווילהלם-פלאץ. הייתה זו תמונה של סבל בל יתואר. אינספור של בני אדם בכיסאות גלגלים, אחרים נישאו על ידיהם של קרובים. עיוורים, חרשים ואילמים, אמהות עם ילדים מוגבלים מנטלית ופיזית, נשים זקנות וגברים צעירים – כולם התקהלו יחד ונאנחו. כמאה מכוניות, משאיות ואוטובוסים חנו סביב הכיכר וכולם הגיעו מכל קצווי הארץ.”

שיתוק, כיבים, עיוורון: “מר גרונינג הביט בי, וכעת אני בריאה לגמרי"

מנפרד לוטגנהורסט ממשיך לתאר: “האם את מאמינה שתקבלי החלמה?” שאלתי אחת מהחולות. היא הנהנה בראשה. מישהו מהקהל אמר לי, 'היית חייב להיות כאן אתמול. ברונו גרונינג לא היה כאן, אבל בוירזן שבחבל הריין, וכאן, בכיכר, חמישה נכים נעמדו על רגליהם והלכו הביתה בריאים ושלמים. ריפוי מרחוק – החצר, זה מה שריפא אותם'. שאר החולים אישרו מה שנאמר.

המשכתי לעבור בין ההמונים ותיעדתי לעצמי את סיפוריהם המדהימים. אלו בלבד יכולים למלא ספר שלם. כשהדלקתי לעצמי סיגריה, פנה אלי צעיר שעמד לידי ואמר, 'בבקשה, תמכור לי סיגריה אחת!'. הוא היה לבוש במדים ונראה כמו פדוי-שבי שחזר מרוסיה. נתתי לו סיגריה. הוא הדליק אותה ואמר בנימה נרגשת, 'תביט עלי, אני מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמי.' הוא הניע את זרועו הימנית, את אצבעותיו, וגם את רגלו הימנית. 'האם ברונו ריפא גם אותך?' שאלתי. 'כן,' הוא השיב, 'הצד הימני שלי נעשה משותק כשהייתי ברוסיה. ברונו גרונינג הביט בי וכעת אני לגמרי בריא. עדיין אינני מסוגל לקלוט זאת'. הוא המשיך להניף את גפיו בשמחה רבה.

המשכתי הלאה ונתקלתי בקבוצה שעמדה סביב אישה בעלת שיער שיבה, בת 40 שנה לערך. 'כמובן', שמעתי את האישה אומרת, 'ברונו גרונינג ריפא אותי. היו לי כיבים ענקיים בבטן וירדתי מאוד במשקל. לא הצלחתי להירדם בלילות בגלל הכאב. היינו שנים-עשר איש וגרונינג. הוא התבונן בי והיה נדמה לי שהכיבים בבטן נשרו כמו אבנים על הקרקע. מאז אין לי כל תחושה של כאב. העליתי במשקל וצילומי הרנטגן שהתבקשתי לעשות, מראים באופן חד משמעי שהכיבים נעלמו. ניגשתי לוועדה הרפואית לביקורת. אני יכולה לספר לך שהם פשוט נדהמו!' האישה המשיכה לספר, 'אבל זה עוד לא הכל. בשבוע שעבר הגיע לכיכר אדם עיוור. הוא המתין כאן מספר ימים ומספר לילות ברצף. מאחר שאני תמיד נמצאת כאן, שמתי לב אליו. חמלתי עליו והזמנתי אותו לארוחה ביתית. 'לא', הוא סירב להזמנה, ואמר, 'אסור לי לפספס את הרגע שבו ברונו גרונינג יופיע כאן'. קניתי לו כמה לחמניות ואמרתי לו שאני מתכוונת לוודא שמישהו ייקח אותו לתחנת הרכבת. 'אין לי צורך בעזרה. אוכל ללכת לתחנה בכוחות עצמי'. בהמשך ראיתי במו עייני מה שקרה. ברונו גרונינג הגיע והצעיר צעק בקול, 'אני שוב מסוגל לראות!' האמת היא שמה שהסתיר את הראייה הוסר מעיניו. הוא תיאר לי איזה תיק אני נושאת והוסיף, 'שם נוסעת מכונית והנה מספר הרישוי שלה'. הוא גם הצליח להגיע לתחנת הרכבת בכוחות עצמו. כל מי שהיה נוכח במקום וראה זאת פרץ בבכי מרוב שמחה.

הרשות העירונית וקהילת הרופאים אוסרים עליו להמשיך לעסוק בריפוי

לא עבר זמן, והרשויות החלו לשים לב למה שמתרחש. הוקמה ועדת חקירה שאסרה על ברונו גרונינג להמשיך בריפוי. מבין האויבים המוצהרים שלו אפשר לציין כמה רופאים בעלי השפעה. הם עשו כל מה שניתן בכדי למנוע ממנו לפעול ודרשו לבדוק באופן מדעי את יכולות הריפוי שלו. מתוך הצהרותיהם של הרופאים בעלי ההשפעה, שהיו מעורבים במתרחש ניתן להבין מה הייתה הסיבה האמתית לאיסור שהוטל על גרונינג. “גרונינג יכול להוכיח מה שהוא רוצה; אבל לא יקבל אישור לעסוק בריפוי". "כל קישור בין הרופאים לבין גרונינג הוא עלבון למקצוע הרפואה.” בסוף יוני נכפה עליו לעזוב סופית את הרפורד. כל המאמצים להשיג אישור עבורו כדי שיוכל להמשיך לרפא, עלו בתוהו.

קריירה וציוני דרך מכריעים בחייו

הכנה לפעילויות עתידיות

התמחויות שנכפו עליו וננטשו

לאחר 5 שנות לימוד בבית ספר החל ברונו גרונינג להתמחות בעסקים. שנתיים וחצי מאוחר יותר היה עליו לוותר על כך, עקב הלחץ שהפעיל עליו אביו , שהיה מנהל עבודה בתחום הבנייה ורצה שבנו ילמד מקצוע. הוא החל ללמוד נגרות אבל גם את ההתמחות הזו הוא לא סיים. בעיות כלכליות מנעו ממנו להמשיך בהתמחות באותה תקופה - שלושה חודשים לפני סיום ההתמחות נאלצה החברה שבה עבד לסגור את העסק עקב העדר הזמנות. לאחר מכן הוא התפרנס מעבודות מזדמנות. אגון ארתור שמידט כתב על התקופה ההיא כך:

"הוא נחל הצלחה בכל עבודה שניסה"

"חבריו לעבודה אמרו לי שעליהם לציין עובדה מדהימה לפיה, ברונו גרונינג היה מסוגל לבצע כל עבודה, בין אם מדובר בתיקון שעונים ומקלטי רדיו, או עבודות מסגרות. הוא הצליח במיוחד בעבודות הדורשות מיומנות טכנית. כמו כן, מעולם לא נרתע מעבודות קשות הדורשות מאמץ פיזי רב. גם כפועל בנמל הוא עבד כמו שצריך. הוא לא הסתיר את העובדה שכל זה עלה בידו הודות לדרך שבה בחר, שאפשרה לו לרדת למעמקים רק כדי שאחר כך יגיע לגבהים. כפי שאומר פתגם סיני עתיק, “כל מי שמעולם לא שהה בביצה, לא יוכל להיות קדוש.” ישנם די הרבה דיווחים של מכרים מאז תחילת דרכו, אחד מהם הגיע אלי לאחרונה. מחבר הדוח מספר בפשטות ובלי הסתייגויות, 'לאחר שנה של עבודה במחיצתו, הוא התגלה כחבר הטוב ביותר, האדם הישר ביותר שפגשתי אי-פעם,' וסיפר שיש לו זיכרונות נעימים ביותר ממנו.

נישואין ואסונות משפחתיים

גרונינג נישא בגיל 21. אשתו לא הבינה אותו. היא ביקשה להגביל אותו ולייעד לו תפקיד של איש משפחה מכובד. ביעוד חייו היא ראתה משהו "גחמני". שני בניו שנולדו בשנים 1931 ו-1939 נפטרו בגיל 9. למרות שאין ספור אנשים קיבלו באמצעותו החלמה, אשתו גרטרוד גרונינג לא האמינה ביכולות הריפוי של בעלה. היא סירבה להפקיד את ילדיהם בידיו, והעדיפה לשאול בעצת הרופאים. אבל הרפואה הקונבנציונלית לא הייתה מסוגלת לסייע להם. שני הבנים נפטרו בבית חולים – הרלד ב- 1940 בגדנסק, וגינתר ב- 1949 בדילנבורג. זו הייתה מכה קשה עבור ברונו גרונינג. כעבור שנים, כשדיבר על בניו, עמדו דמעות בעיניו.

השנים שבין שתי מלחמות העולם היו תקופה שהכינה את ברונו גרונינג לפעילותו העתידית. היה הכרחי שיחווה את האירועים המרים הללו בכדי שילמד להעריך ולהבין רגשות וצרכים עמוקים של בני אדם בכל מצבי החיים.

עזרה במקום ירי – בחזית וכשבוי מלחמה

ברונו גרונינג גויס לצבא ב- 1943 – בתקופת מלחמת העולם השנייה. בהיותו שם התעוררו חילוקי דעות וסכסוכים בינו לבין מפקדיו. עקב סירובו לירות בבני אדם. איימו עליו שיועמד למשפט צבאי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה והוא נשלח לחזית. הוא נפצע, נפל בשבי הרוסי וחזר למערב גרמניה ב-1945 כפליט.

במהלך המלחמה חווה ברונו גרונינג רצון עז לסייע לכולם. זה ניכר במיוחד באופן התנהגותו. אפילו בחזית הוא ניצל כל הזדמנות לסייע לחברי הגדוד ולאוכלוסייה האזרחית.

באחד הכפרים ברוסייה הצליח ברונו לדאוג לכך שאנשים שעמדו לגווע ברעב יקבלו רשות להיכנס למחסני המזון של הצבא. כאסיר, הוא נאבק כדי שיתר האסירים יזכו לקבל ביגוד, מזון ומקלט טובים יותר. רבים מאלו שסבלו מבעיות של בצקת הנובעות מרעב זכו להחלמות הודות לגרונינג. בתוך כל זוועות המלחמה ברונו מעולם לא הרג איש, אלא עזר לאינספור בני אדם.

פירוק הנישואין והתמסרות לאנושות

בדצמבר 1945 שוחרר גרונינג מהשבי. כשהגיע לדילנבורג, הוא פתח דף חדש בחייו והביא לשם את משפחתו. כאשר גם בנו השני נפטר ואשתו ניסתה למנוע בעדו לעסוק בפעילויות צדקה, הוא החליט להיפרד ממנה. הוא חש מחויבות אישית לאפשר לזרם המרפא - Heilstrom - שעמד לרשותו, להגיע אל בני האדם. וכך אמר: “אינני שייך לבני אדם אינדיבידואלים, אני שייך לאנושות כולה".

בתחילת 1949 הובילה אותו דרכו אל מחוז הרוהר. שמו של ברונו גרונינג התפרסם ברבים בעקבות דיווחים על חולים שקיבלו החלמה. הוא נהג לעבור מבית לבית, במקומות בהם נזקקו לעזרתו והיכן שהחולים ביקשו את עזרתו. הוא המשיך לפעול בחוגים קטנים, עד שבמרץ 1949 קיבל הזמנה ממהנדס בהרפורד לבוא לבקר את בנו.

ילדות ונעורים

היכו אותו, לעגו לו, לא הבינו אותו - קיבלו אותו כילד שונה משאר הילדים.

הוא ברח אל חיק הטבע, כשהוא נמלט מסביבתו המייסרת: “כאן אני חווה את אלוהים"

ברונו גרונינג, שנולד ב- 30 במאי, 1906 בדנציג-אוליבה, היה הרביעי מבין שבעת הילדים של אוגוסט ומרגרתה גרונינג. תוך זמן קצר הוריו הבחינו ביכולות החריגות של בנם. לדוגמה, בעלי חיים הנחשבים כביישנים, כגון ארנבות וצבאים, ניגשו אליו באופן ספונטני, בלי להסס ובלי לפחד, רק כדי שילטף אותן.

כשברונו גרונינג גדל והפך לנער, הסביבה התכחשה לו עוד יותר. גרונינג תיאר שהוריו הפליאו בו את מכותיהם מדי פעם, עד שהופיעו על גופו סימנים שחורים וכחולים. לדבריו, המכות לא הסבו לו כל כאב, גופו לא חש בכאב, אבל הוא היה מודע לכך שלא מבינים אותו.

דחוי על ידי סביבה שהפנתה לו עורף, ברונו הצעיר מצא מקלט בחיק הטבע. התברר לו שהוא נמשך יותר אל בעלי החיים, העצים והשיחים, מאשר לחלק מבני האדם. לעתים היה נעלם למשך שעות ביער הקרוב.

"כאן אני חווה את האלוהים. בכל שיח, בכל עץ, בכל בעל חי, ואפילו בכל אבן. אני מסוגל לעמוד כאן ולספוג הכל במשך שעות ארוכות – לזמן אין כל משמעות. נדמה לי שכל ישותי הפנימית מתפשטת עד אינסוף.”

הוא מעולם לא השתתף במשחקי חברה קשוחים עם בני גילו. לכן הם נהגו לגחך והצביעו עליו כ"אחר" ו"שונה" והוא הוכה ונענש.

החלמות של בני אדם ובעלי חיים מתקבלות בברכה

במהלך הזמן החל להיוודע ברבים אפיון מסוים של ברונו גרונינג, שיגרום בעתיד לפרסומו ולמיקוד תשומת הלב בפועלו. בנוכחותו, הן בני אדם והן בעלי חיים חוו החלמות. זאת במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשנהג לבקר בבתי החולים הצבאיים בהם התקבל בשמחה. הפצועים הרגישו טוב בנוכחותו ורבים מהם החלימו. גם בני אדם חולים נהגו לשלוח לאמו של ברונו בקשות שתגיע לביקור עם בנה הקטן. בחיק המשפחה ובין המכרים הייתה אוירה חיובית כלפי יכולות הריפוי של הילד.

השאיפה לעצמאות

ברונו גרונינג כתב בביוגרפיה שלו כך: “עוד בהיותי ילד קטן, זכו בני אדם חולים להשתחרר בנוכחותי מסימפטומים של מחלות, וילדים ומבוגרים מתוסכלים ועצבניים הרגישו רוגע פנימי לאחר ששמעו את המילים שהגיתי. כמו כן, אני זוכר שכילד, שמתי לב שבעלי חיים הנחשבים בדרך כלל כביישנים וגם אלו הנחשבים למסוכנים, התנהגו יפה כשהיו לידי, כאילו היו מבויתים. לעומת זאת, מערכת היחסים שלי עם משפחתי הייתה מתוחה ומנוכרת. מבחינתי, חשוב היה לי לזכות בעצמאות מלאה כדי להשתחרר מהסביבה המשפחתית ששררה בה "חוסר הבנה" כלפי.

ברונו גרונינג (1959-1906)

אישיות יוצאת דופן, אבל שנויה במחלוקת.

בשנת 1949 שמו של ברונו גרונינג הלך לפניו. הסיפורים על גרונינג נפוצו בין-לילה בכל בית בגרמניה. העיתונות וכל כלי התקשורת דיווחו במשך חודשים רבים אודות ההתרחשויות סביב "רופא הפלאים", כפי שכינו אותו, והמדינה כולה הייתה שרויה בסקרנות ומתח. הוצג אודותיו סרט, הוקמו ועדות מחקר מדעיות ורשויות השלטון הבכירות ביותר העניקו תשומת לב מלאה לתופעה של ברונו גרונינג. השר לעניינים חברתיים בצפון מחוז ריין-וסטפלייה הגיש נגדו תביעה משפטית על הפרת החוק למרפאים שאינם רופאים, בעוד שהשר הבכיר ביותר מבוואריה הכריז שאין לאפשר ל"תופעה החריגה" של גרונינג לדעוך רק על סמך קומץ של תקנות כתובות. השר לענייני הפנים של בוואריה תיאר את פועלו של גרונינג כ”עבודה הנעשית מתוך אהבה, בחינם”.

התפתחו חילוקי דעות קשים סביב המקרה והוויכוח לא פסח על אף שכבה חברתית. היצרים הרקיעו שחקים. אנשי כמורה, רופאים, עיתונאים, פוליטיקאים ופסיכולוגים כאחד, דיברו על גרונינג. חלקם תיארו את הריפוי הניסי שלו כמתנת חסד הנובעת מכוח אלוהי, ואחרים האמינו שהוא שרלטן. אבל ההחלמות היו עובדות בשטח, שכן הן הוכחו ואוששו בבדיקות רפואיות.

התעניינות כלל עולמית בפועלו של אדם פשוט

ברונו גרונינג, שנולד בגדנסק ב- 1906, פעל בלי לתבוע לעצמו הילה. בהמשך דרכו - לאחר מלחמת העולם ה-2 - העתיק את מקום מגוריו למערב גרמניה, כפליט. לפני המלחמה הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, כגון נגרות, פועל בית חרושת ופועל נמל. ואז, לפתע פתאום תשומת הלב של הציבור כולו התמקדה בו. החדשות על הריפוי הניסי של גרונינג התפשטו ברחבי העולם כולו. חולים החלו לזרום אליו מכל מדינה עם בקשות והצעות. עשרות אלפי בני אדם עלו לרגל לאותם מקומות בהם פעל גרונינג. זו הייתה מהפכה ברפואה.

בסבך האיסורים, התביעות המשפטיות ורודפי הבצע

לגרונינג היו גם מתנגדים והם החלו לפעול נגדו. הם עשו כמיטב יכולתם לשבש את הפעילות שלו. הוא קרס תחת נטל של תביעות משפטיות והוצא נגדו איסור לעסוק בריפוי. כל המאמצים להגדיר את פועלו כחלק מהמבנה והשיטה החברתית הנהוגה - עלו בתוהו. מצד אחד, המתנגדים שקמו לו נמנו על שכבת בעלי הסמכות הרשמית בכל שדרות האוכלוסייה. מצד שני, פעלו בשטח אסיסטנטים רודפי בצע. כשגרונינג נפטר בפריס, ב- 1959, המשפט האחרון שהתנהל נגדו היה עדיין בשיאו. עם פטירתו ההליכים הופסקו ופסק הדין הסופי מעולם לא ניתן. וכך נותרו שאלות רבות ללא מענה.