עדת ראייה, הגב' אני אבנר פון אשנבך

"נדמה היה שהרופא זקוק לזמן כדי להתרגל שוב לכך שאשתו בריאה לגמרי"

בשנים 1951-1950 ברונו גרונינג הרצה מספר פעמים בפנימיית וייקרשהיים בגרפלפינג. אני אבנר פון אשלנבך נכחה בחלק מהן ותיעדה בכתב מספר אירועים שהתרחשו שם. להלן דוגמה אחת:

"באחת הפעמים הכניסו פנימה אישה צעירה שישבה בכיסא גלגלים, פניה לבנים כשלג. במהלך ההרצאה היא איבדה את ההכרה ונראתה כאילו היא מתה. ברונו גרונינג העיף בה מבט קצר והרגיע את כל הנוכחים שהיו במצוקה, ובמיוחד את בעלה שישב לצידה.

חלפה בקושי חצי שעה והנה היא התעוררה, התמתחה וקיבלה צבע בלחיים. היא קמה על רגליה והלכה לכיוון של גרונינג. ההליכה שלה הייתה לא-יציבה, אבל עיניה נצצו וכולה זרחה מאושר ומפליאה.

'גבירתי היקרה, נחמד לראות מישהו המסוגל לעמוד שוב על רגליו, ולהיווכח שליבו הקטן שוב פועם באופן נורמלי! אבל קחי את זה בהדרגה ואל תנסי לפצות עצמך בבת אחת על כל אותן שנים אבודות – הנחי את הגוף חזרה לתפקודיו באטיות ובהדרגה.'

בבואה להודות לגרונינג, הוא השיב לה בקול, 'תודה לאל! אני בסך הכל העוזר הקטן שלו; כעת עליך להוכיח שאת בתו האמתית של האל!'

האיש שהכניס אותה להרצאה נעמד ואמר בקול רועד מהתרגשות, 'מר גרונינג, אני בעלה ואני רופא. מבחינתי, אשתי הייתה מקרה חשוך מרפא למרות שניסיתי כבר הכל. אבל הייתה לה משאלה אחת: לבקר אותך. הייתי בטוח שבמהלך הנסיעה לכאן היא תמות, מאחר שליבה היה כל כך נגוע שכל תזוזה היוותה סיכון לחייה. אני נרעש ונרגש מהנס הזה ובקושי מסוגל להאמין למראה עיני!'

עם דמעות שמחה בעיניו הוא הוליך את כיסא הגלגלים הריק אל מחוץ לחדר והתיישב ליד אשתו כדי שיוכלו להשתתף בהרצאה נוספת במשך השעתיים הבאות. הוא העיף מבטים תכופים באשתו במהלך ההרצאה כביכול כדי להתרגל לראות אותה שוב בריאה ומאושרת.”