מהפיכה ברפואה?
Revue מיום 14.8.1949: הבהרה לגבי שאלה גורלית
הפעילות העתידית של איש הפלאים מהרפורד, ברונו גרונינג, שלפי דבריו של עד ראייה ריפא אלפי חולים חסרי תקווה במאי וביוני 1949, עמדה להיפסק עקב חוסר סובלנות של רופאים ופקידים רשמיים בצפון גרמניה. ב- 3 במאי 1949, אסרו על גרונינג להמשיך לעסוק בפעילות הריפוי. ומאז 29 ביוני, גרונינג נעלם מהנוף הציבורי. אבל ברונו גרונינג לא נעלם וגם הסוגיה בנוגע לכוחות הריפוי הנפלאים שלו לא יושבה. כתב העת Revue סלל את הדרך עבור גרונינג כך שיוכל להשתתף בקליניקה רפואית גדולה, שבה יוכל להוכיח את כוח הריפוי שלו לרופאים ביקורתיים אך נטולי דעה קדומה. כלומר, ה-Revue איפשר לגרונינג להוכיח למדענים מודרניים - “אני מרפא את חשוכי המרפא". היום מתחיל ה-Revue בסדרת פרסומים הכוללים ממצאים מ- 150 ניסויים שאינם שנויים במחלוקת. קראו להלן את דיווחי הכתבים שלנו – בונגרץ ולאוקס – בהנחייתו המדעית של הרופא, פרופ' ד"ר פישר.
תוכניתו של ה Revue
היום מתחיל פרסום חומר החורג בהרבה מעבר לעניין עיתונאי טהור. במוקד הפרסום נמצא אדם די פשוט שהתפרסם תוך חודשים ספורים: ברונו גרונינג. הוא הצליח לגרום להחלמה בהרפורד ובערים אחרות, הוא גם שיפר בדרך נפלאה ומסתורית את מצבם של אלפי חולים שנחשבו כחשוכי מרפא. בשנים שלאחר המלחמה לא היה אף פוליטיקאי, כלכלן או אומן שהצליח לרגש בני אדם כפי שעשה זאת ברונו גרונינג. גם מדינות אחרות כמו אנגליה ואמריקה לא נותרו אדישות בנוגע לאיש שזכה להתפרסם. דיווחי העיתון הסנסציוניים נעים בין שבחים, ספקנות ודחייה בוטה. הבוז ניזון מסנסציה, רכילות בלתי נשלטת ואמירות סותרות. כמעט בכל מקום הורגשו היעדר יחס רציני, העדר אחריות, משוא פנים וחוסר מודעות לגבי משמעות הבעיה שברונו גרונינג העלה לשיח – האיש התפרסם בן לילה, ובכך הפך ויכוח רפואי צר לוויכוח פומבי.
הרופאים המשתפים פעולה עם ה- Revue, עסקו מזה זמן רב בבירור הסיבות האמוציונליות שעומדות בבסיס מרבית המחלות ובלימוד התפתחות המחקר הרלוונטי בעולם הלא-גרמני - העולם שגרמניה בדרך כלל אינה מתעניינת בו. במקרה של גרונינג לא מדובר רק באדם עצמו שהינו מרפא פלאים, אלא בסוגיה המשמעותית של הפסיכולוגיה; כלומר – הסיבות המנטליות למחלות והתייחסות לגורמים אלו בטיפול פסיכותרפואתי של חולים. ייתכן שגרונינג הוא תופעה השייכת לתחום של טיפול במחלות הנגרמות מסיבות מנטליות. לפיכך כשהפרסומים סביב גרונינג קיבלו גוון כאוטי בצפון גרמניה – ולעתים הגיעו למקום הפעילות קרוב ל- 6,000 איש – ה Revue קיבל החלטה יוצאת דופן בתחום העיתונאות.
הקונפליקט בין אוהדיו הרבים של גרונינג למתנגדיו המעטים, אך רבי ההשפעה, הפך בינתיים לבלתי נסבל. ועדה רפואית ופקידים רשמיים בהרפורד הנפיקו לגרונינג צו האוסר עליו לעסוק בריפוי. ובכל זאת, אלפי חולים המשיכו להמתין בהרפורד לעזרה של איש הפלאים, וגם בהמבורג ובערים רבות נוספות. לבסוף השתלטה על הרשויות תחושה של חוסר אונים ניכר לנוכח תופעת גרונינג, והיה חשש מפני סוף עצוב לתופעה עצמה. האם גרונינג יישחק בין כוחות המתנגדים מצד אחד והמאמינים מצד שני? האם האיש הפשוט והמרושל, גרונינג – שניחן ללא ספק בתחושה אמתית של שליחות ונכונות כנה לעזור – יימחק מהעולם רק בגלל 'תומכים' שנצמדו אליו במטרה ברורה לעשות רווח על חשבון כוח הריפוי שלו, ובכך חשפו אותו למתנגדיו? או שמא, מוסד רפואי או מדעי בגרמניה יסכים – מתוך רצון כנה לערוך מחקר – לאפשר לברונו גרונינג לאשש את יכולותיו ברמה הקלינית? כל קליניקה גדולה ב- USA של ימינו מוכנה לכך בחפץ לב. לאחר דיונים חסרי תועלת התעורר החשש שעד סוף יוני גרונינג יישחק לגמרי. השאלה האם הוא יקבל הכרה כמי שניחן ביכולת נפלאה של השפעה רוחנית על אחרים, או שמא יתברר שיכולותיו אלו הם בגדר טעות ואולי שרלטנות – נותרה ללא מענה עבור מיליוני בני אדם סובלים.
בנקודת זמן זאת, ה- Revue החליט לשלוח צוות כתבים מיוחד לצפון גרמניה, כולל הלמוט לאוקס, היינץ בונגרץ, ומדען – הפסיכולוג והרופא ממרבורג – פרופ' ה.ג. פישר. הצוות אמור למצוא את גרונינג, שעקבותיו כבר מתחילים להיעלם. הוטל על הצוות לבחון בדקדקנות מספר רב של מקרים שטופלו על ידי גרונינג ולספק דוח משכנע לגבי הצלחת ההחלמות או כישלונן. במידה ומדובר בתוצאה חיובית, צוות ה- Revue אמור יהיה לספק סקירה לגבי הנסיבות הסובבות את גרונינג ואלו הנוגעות לאדם זה עצמו. בעקבות אופי תוצאות החקירה הוטלה על הצוות העיתון משימה וסופקו להם אמצעים לעשות הפרדה בין גרונינג האיש לבין ההשפעה האפשרית השלילית של סביבתו, ולסלול עבורו דרך שתאפשר לו לצאת מהכאוס והמחנק שבהם הוא שרוי כעת לנוכח הלחצים של אוהדיו, של הרופאים ושל הבירוקרטיה. לאחר שנקבל את הסכמתו, נספק לגרונינג מקלט במקום מוגן ובלתי ידוע. אך במקביל, במידה ותוצאת הבדיקות המקדמיות תהיה אוהדת, צוות ה- Revue יעשה הכנות להשגת שיתוף פעולה של קליניקה באחת האוניברסיטאות המובילות בגרמניה. ואילו במקרה של כישלון, נוציא דוח ברור שאין עליו עוררין, ובו נודיע לציבור על התוצאה השלילית. זאת הייתה התכנית של ה- Revue.
מימוש התוכנית החל ב- 28 ביוני 1949. הביצוע היה כרוך בקשיים, הרפתקאות והפתעות. התכנית הצליחה מבלי שהציבור יוכל לגלות משהו בדבר קיומה – וזאת בכדי להבטיח את הצלחתה. שכן מבחינתם, גרונינג הרי נעלם מהמבורג ב- 29 ביוני 1949 בשעה 11:45 בערב. היום מתחיל ה- Revue בדוח מעמיק של הכתבים והרופאים המובילים, אודות טרום-ההיסטוריה וההיסטוריה של הניסוי הרפואי המפתיע ביותר והגדול ביותר שאי פעם התאפשר בעזרת כתב עת.
ברונו גרונינג: תופעה של רופא הנפש
נכתב על ידי הלמוט לאוקס והיינץ בונגרץ,
בהנחייתו המדעית של הפסיכולוג, פרופ' פישר
בעקבות ברונו גרונינג: עמדת הרופאים
יצאנו מפרנקפורט ב- 29 ביוני, באותו יום שבו גרונינג נעלם מהמבורג בלי להותיר עקבות. אנחנו העיתונאים היינו סקרנים כמובן; גם פרופ' פישר לא יכול היה להסתיר את סקרנותו, למרות אופיו המאופק. אבל הוא היה נחוש לעסוק במקרה של גרונינג באופן שיטתי בלי למהר ובאופן מצפוני במטרה לגבש הערכה פסקנית. שיתוף הפעולה שלנו עם פרופ' פישר היה מצוין החל מהיום הראשון. פישר עבר את מסלול לימודי הרפואה הרגיל. כרופא מסורתי היה באפשרותו להעריך מקרים של מחלה ולקבוע האם מצב החולה הידרדר או שהחולה החלים. מצד שני, הוא היה גם פסיכולוג ועסק בתחום זה בסיוע הפסיכואנליזה (ניתוח הנפש והמחשבה) והפסיכותרפיה (טיפול בנפש ובמחשבה). אם יתברר לבסוף ששיטתו של גרונינג אפקטיבית, יהיה עלינו לסווג אותה כטיפול בנפש ובמחשבה – אלא אם כן נגלה שלגרונינג יש יכולות נוספות שאינן ידועות לפסיכותרפיה כיום.
הערה לתמונה: הפסיכולוג, פרופ' ד"ר פישר, משוחח מטעם ה- Revue על ההכנות למבדקים הקליניים עם גרונינג.
הגענו לבילפלד ב- 29 ביוני בשעות הערב, ומאחר שפרופ' פישר הכיר במקרה את פרופ' שורש, מנהל מוסדות הריפוי בבתאל – ניגשנו אליו תחילה. פרופ' שורש מילא תפקיד חיוני בוועדה הרפואית, שהחלטתה תרמה לאיסור שהוצא נגד גרונינג להמשיך בעיסוק הריפוי. תחילה הוא לא הסכים לראות אותנו, העיתונאים, ונפגש רק עם פרופ' פישר. וכך דיווח לו על התרשמותו מגרונינג – הוא אדם פרימיטיבי לגמרי; מעל לכל, אין לו בכלל 'כריזמה' - ולמי שאינו מכיר את מובן המונח כריזמה נוכל להוסיף שמדענים מגדירים כריזמה כ"תחושה של שליחות". פרופ' שורש אמר בעצם ש"תחושת השליחות" שגרונינג דיבר עליה לעתים קרובות בהרפורד ובמקומות אחרים, היא בעצם "כישרון דרמה טהור". יש בזה הרבה יותר אגואיזם ותוקפנות. כהוכחה למה שאמר, הראה לנו פרופ' שורש חוות דעת מומחה, שקבעה זאת שחור על גבי לבן. לא התרשמנו שפרופ' שורש היה נגוע בדעה קדומה מודעת. הוא פשוט עשה רושם שאינו מעוניין. הוא היה אדם שמנמן ונעים הליכות, אך נראה היה שהוא מעדיף לא לשמוע יותר על המקרה של גרונינג. ייתכן שלא רצה להיסחף להתרגשות אמוציונלית והעדיף להרחיק מעליו אי-נוחות נוספת. הוא אמר לנו לא להסתמך על דבריו, ושעלינו לעיין בסוגיה בכוחות עצמנו.
פרופ' ד"ר וולף, הרופא הראשי של מוסדות הריפוי בבילפלד, היה אדם פתוח יותר. נראה היה לנו שהוא אכן שותף לדעתנו שצריך לבחון את המקרה של גרונינג ללא כל הסתייגות. אבל הוא ציין שידוע לכל שהציעו לגרונינג להוכיח את יכולתו בקליניקות ושעלינו להסיק מסקנות מתגובתו של גרונינג שדחה את ההצעה. לפיכך, נשאלת השאלה האם נכון להטיח אשמה ברופאים שמתייחסים לאיש הזה במלוא הספקנות לאחר שסירב להציג בפניהם את יכולותיו?
כמובן שגם אנחנו תהינו מדוע גרונינג נמנע מאבחון קליני זה ומהערכת שיטות הטיפול שלו. האם הייתה לגרונינג סיבה להטיל ספק באובייקטיביות של פרופ' וולף? לאחר מספר שבועות, כאשר פרופ' פישר ארגן עבור גרונינג הזדמנות להציג את עיסוקו בפני רופאים במוסדות ריפוי בעיר בילפלד, הוא התרשם שקיימת כוונה אחד ויחידה – להרוס את גרונינג; הם כמובן העמידו פנים מאוד מנומסות, אבל הציגו בפניו רק את החולים שאי אפשר היה לעשות דבר למענם, גם לא גרונינג. לפיכך נאלץ הפרופ' פישר לומר שהוא נמנע מלהציג את גרונינג ושיטותיו לפני הרופאים בבילפלד לשם קבלת הערכתם.
יתרה מכך, נאמר שד"ר דייס - קצין הרפואה הציבורי בדטמולדר - אמר לגרונינג שאין זה משנה כמה הוכחות הוא יספק לכוח הריפוי שלו, הם .ימנעו ממנו לעסוק בריפוי בכל מקרה לכן, פישר טלפן לדייס מהרפורד ושאל אותו על כך, ודייס לא היסס לומר שגרונינג עשה רושם רע. כרופא, ד"ר דייס היה תוקפני וגם מדושן ממעמדו.
במצב דברים שכזה, גרונינג איבד את האמון באובייקטיביות של הרופאים ואי אפשר להאשימו כשלא קיבל את ההצעה להשתתף בניסוי בבית חולים. כאדם פשוט וטבעי, הוא הרגיש אינסטינקטיבית את כוונותיהם הלא הוגנות של הרופאים וידע מה שעוד מחכה לו.
