המקרה המפורסם של דיטר הולצמן
למחרת היום היינו שוב בהרפורד, ולנצנראת הציע לפרופ' פישר להעיף מבט על המקרה של דיטר הולצמן. מדובר בבנו בן התשע של המהנדס הולצמן, שההחלמה שלו גרמה לגרונינג לצאת מהאנונימיות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו לבית שממנו התפשטה תהילתו של גרונינג ושבו הוא התגורר עד לפני זמן קצר ביותר. דיטר הולצמן מעולם לא ידע ללכת כמו שצריך. אבל הם לא זיהו את אופיה האמתי של מחלתו. נכפה עליו להיות מגובס למשך תקופה ממושכת. לבסוף, נקבע בקליניקה האוניברסיטאית של מונסטר שיש לו דיסטרופיה מתקדמת בשרירים, דהיינו – ניוון שרירים. לאחר כשנה של שהייה בבתאל, אחד הרופאים שם הודיע להוריו, “תוכלו להשאיר את הילד כאן או לקחת אותו הביתה. אנחנו כבר לא מסוגלים לעזור לו.” ואמנם, הילד כבר לא היה מסוגל לשבת ורגליו היו קרות כקרח. גם שמיכות מחוממות, בקבוקי מים חמים וכריות חשמליות לא הועילו כדי להיפטר מהקרירות וחוסר התחושה ברגלים. גרונינג ביצע טיפול חד-פעמי בילד החולה. כעבור זמן קצר הילד הרגיש בעירה חזקה בגבו והתחממות פתאומית ברגליו. התחושה נמשכה ברצף עד שהילד הצליח שוב ללכת, אך באופן בלתי יציב.
המקרה של דיטר הולצמן הפך לסלע מחלוקת בין שני צדדים שנכנסו לאמביציה של הגזמות. אפשר היה כמובן לטעון שאי אפשר לקרוא לזה "החלמה". אבל באותה מידה, הקביעה שכלום לא השתנה לאחר הטיפול של גרונינג הייתה בגדר עיוות העובדות בזדון. לאחר בדיקה מדוקדקת גיבש פרופ' פישר דעה שאכן מדובר בניוון שרירים מתקדם, נוירוטי, כלומר – ניוון העצב שמגיע מעמוד השדרה אל השרירים וכמובן משפיע על ההזנה שלהם והתפתחותם. מקור הניוון היה כפי הנראה בתאים של הקרן (האונה) הקדמית. סיבי העצב המגיעים מהמוח מתאחדים שם. מתרחשת שם העברה של אימפולסים המגיעים מהמוח, בלי שהסיבים הללו יבואו במגע מיידי עם העצבים המובילים לשרירים. אין ספק שהעצבים המנוונים קיבלו תמריץ בלתי רגיל, שעבר הלאה אל שרירי הרגל. מה שהפתיע אותנו יותר מכל דבר אחר היא העובדה שהאבחון של גרונינג היה קרוב מאוד למציאות האנטומית.
קרגנסמייר כבר טען שגרונינג ידע מבלי לשאול אותו קודם לכן, שהוא סובל מכאב בפנים ושהכאב עינה אותו מאז גיל שנתיים. אנחנו התייחסנו לדבריו כהפרזה של חולה המכיר תודה למרפאו. אבל במקרה של דיטר הולצמן, היה דוח מפורש על האבחון שערך גרונינג, שקיבל אישור של עדים. גרונינג הצביע על עצב קרוע בחוט השדרה והגדיר את המקום שבו נמצאים התאים החולים של האונה (קרן) הקדמית. לאחר האבחון הילד חווה תחושה של בערה ואחריה הופיעה תחושה מוזרה שגרונינג כינה אותה בשם "החייאה התחלתית". הוא השווה אותה להבהוב של נורה כשזרם החשמל "זורם" לתוכה לאט לאט. הסבר זה נשמע פרימיטיבי. אבל הוא היה כל כך קרוב למציאות שמבחינתנו הייתה סיבה להתרגש מזה.
על סף הכרזה שגרונינג אינו רמאי
ההחלטה האחרונה לטובתו של גרונינג התקבלה הודות למה שחווינו זמן קצר אחרי שפרופ' פישר בדק את דיטר הולצמן. הובילו אותנו לתוך חדר אורחים בלי שנחשוד שגרונינג פעל כאן. פרופ' פישר התיישב בכבדות על אחת הכורסאות שהיו שם. ממש באותו רגע פניו נעשו חיוורות כפני מת. הוא התאמץ לנשום אבל התאושש במהירות. הוא התבונן בנו מזווית העין, כאילו נגע בו איזה כוח מסתורי שאת מקורו אי אפשר להסביר. הוא סיפר לנו שברגע שהתיישב הוא הרגיש כאב חד מאוד באזור הכלייה הימנית וגם דפיקות לב וקוצר נשימה. הכלייה הימנית שלו הייתה נגועה בדלקת כבר בעבר. זה היה האיבר החלש ביותר בגופו. בזמן שתהינו לפשר העניין, לנצנראת נכנס לחדר ואמר שהפרופסור יושב באותה כורסה שבה גרונינג נהג לשבת ולטפל בחולים.
הערה לתמונה: הצלחתו של פרופ' ד"ר פישר לבצע ריפוי באמצעות הכורסה שעליה ביצע גרונינג מספר רב של החלמות בהרפורד. כאשר פרופ' פישר ישב על הכורסה הוא הרגיש זרם של אנרגיה מסתורית ועלה בראשו רעיון להשתמש באנרגיה הפעילה שבכורסה לצורכי טיפול בצעירה שסבלה משיתוק לאורך שנים רבות. הטיפול יוצג כפריט מרכזי של הדוח שלנו היום.
גרונינג תמיד טען שהוא מסוגל להשאיר אחריו בכורסה שלו שיירים של כוח מיוחד. האם הפרופסור הרגיש משהו מזה? - “בוודאי", השיב פישר ושבר את השקט המעיק שרבץ על כולנו. אבל הוא כבר היה שקוע בתכנית נוספת. הוא ביקש לפתע מלנצנראת לבוא אתו והם יצאו לגן שבו נהגו החולים להמתין בסבלנות או מתוך ייאוש, בדיוק כפי שקרה ביום שבו הגענו להרפורד. הוא חיפש אדם משותק ומצא צעירה ששכבה בחוסר אונים כשרגליה אינן נעות. הוא נשא אותה בעזרתו של לנצנראת ושניהם הכניסו אותה לחדר האורחים והניחו אותה על הכורסה המסתורית. הוא החל לטפל בה באופן הרגיל, כפסיכותרפיסט. הוא מיד קבע את סיבת השיתוק שלה.
הצעירה בת ה- 21, אני שוודלר מדרמשטדט, הייתה שם בסתיו שנת 1944 בתקופת ההפגזה האווירית המסיבית על העיר. אני נקברה יחד עם אמה ועוד כ- 20 אחרים תחת הריסות במקלט של מבשלת שיכר. כל האחרים, כולל האמא שלה, הצליחו לברוח דרך יציאת החירום לאחר שפרצו פתח מילוט מספיק גדול בכדי שאדם יוכל לעבור דרכו. משום מה, גופה של הצעירה נתקע בפתח המילוט. הבית עלה בלהבות. שיערה של הצעירה כבר היה אחוז בלהבות. ברגע האחרון הצליח האחראי למשוך את אני החוצה ולכבות את בגדיה אחוזי האש בעזרת זרם מים. כשתיארה את האירוע הבעת פניה המבוהלים חשפה מה שעובר עליה בפנים. התברר שזמן קצר לאחר שהצילו אותה מהאש שאחזה בה, אני החלה להרגיש חוסר ביטחון בהליכה. כעבור מספר ימים אני החלה להיתקל בחפצים וליפול. עם הזמן ההליכה שלה נעשתה פחות יציבה עד שרגליה נעשו לגמרי משותקות. כל הטיפולים הרפואיים לא עזרו. וכעת, הצעירה ישבה בכורסה המוזרה שגרמה לפרופ' פישר לחוות זרם חזק.
ברגע שהצעירה סיימה לתאר כל מה שהתרחש שם, הפרופסור הגיע למסקנות הבאות: אם גרונינג הותיר אחריו בכורסה שובל של כוחות ריפוי מסתוריים אזי הם אמורים להשפיע על החולים גם בהיעדרו. הוא סיפר לצעירה בקצרה על גרונינג והוסיף שגרונינג עזר בעבר למשותקים רבים בחדר זה. אחר כך הפרופסור עשה דבר נוסף – הוא הראה לצעירה תמונה של גרונינג. לאחר מכן, כשהוא טעון מתח פנימי, ציווה עליה בפסקנות: “קומי!”. הוא העריך שגרונינג נהג לעשות בדיוק כך. פני הצעירה זרחו לפתע. אני התרוממה מהכורסה באופן די נועז ונדהמה עד כדי כך מהעובדה שהצליחה לעמוד על רגליה עד שלא העזה לעשות אף צעד. הפרופסור פקד עליה שוב, “כעת התהלכי!” לנצנראת שעמד ממש שם, אחז בקלות בידה של הצעירה והיא התקדמה בצעדים לא בטוחים ובדמעות של אושר לאורך כל החדר עד הכיסא שבו ישבה אמה כשהיא נדהמת כולה. אבל כאן אני שוודלר התמוטטה. היה צורך לבצע את הניסוי פעם נוספת. בניסוי השני, פישר הראה לחולה את תמונתו של גרונינג, ותוך כדי כך שם לב לסימנים של זרימת דם מוגברת ברגליה המשותקות-לשעבר, לאדמומיות ולחמימות שהתפשטו בהם. הילדה שוב קמה על רגליה. הפרופסור פקד עליה לעמוד ולשבת מספר פעמים. פעולת הקימה השתפרה מרגע לרגע. לבסוף הצעירה הצליחה לצאת מהחדר וללכת דרך ארוכה, תחילה לחצר ואחר כך לרחוב הסמוך. משם לקחו אותה ברכב לקרובים בהרפורד.
כולנו צפינו בניסוי במתח עוצר נשימה. באותו ערב הודענו ל- Revue שעלינו להאריך את שהותנו בצפון גרמניה. כולנו כבר לא היטלנו ספק בכך שגרונינג הוא תופעה שיש לחקור אותה באמצעות ניסוי קליני מתוכנן. למחרת היום ניסינו ליצור קשר עם גרונינג במטרה לסלול עבורו דרך לרופאים מהקליניקה של אוניברסיטת היידלברג, כך שיוכל להוכיח את יכולותיו בנוכחותם.
רצף האירועים שהתרחש סביב ברונו גרונינג החל ממרץ 1949 והלאה
הבלבול שיצרו אירועים אלו היה ניכר, ונדרש מאיתנו מאמץ רב כדי להצליח לדווח עליהם לקוראים חיצוניים.
18 במרץ 1949
הכוכב של ברונו גרונינג דרך לפתע בהרפורד. ההחלמה לכאורה או ההחלמה האמתית של דיטר, בנו של המהנדס הולצמן מהרפורד שסבל מניוון שרירים, הובאה לידיעת הציבור הרחב. בעקבותיה נפוצו חדשות על החלמות נוספות. הרכילות והדיווחים התפשטו לכל עבר כמו רוח. המוני בני אדם חולים התקבצו לפני ביתו של הולצמן בווילהלם-פלאץ 7 בהרפורד, שם התגורר גרונינג.
4 באפריל 1949
מועד תחילת פעילות הריפוי הציבורית של גרונינג בהרפורד. תגובה ענקית. גרונינג נחשב בהרפורד כאיש הפלאים. הוא הועלה לדרגה של כעין משיח, מה גם שהוא עצמו מייחס את תכונותיו לכוח אלוהי.
27 באפריל 1949
כתוצאה מזרם בלתי פוסק של בני אדם המגיעים לביתו של הולצמן, הרשויות, ובמיוחד רשויות הבריאות מתערבים בנעשה. גרונינג והולצמן מתבקשים להיפגש עם מנהל מחלקת הבריאות בהרפורד - פקיד רפואי ותיק, הד"ר זיברט. זיברט מסביר שעד לאותו רגע הוא היה סובלני כלפי פעילותו של גרונינג, אבל מאותו רגע ואילך עליו להיכנס לתמונה מאחר שמדובר בכמות גדולה של חולים ובאחריות שלו כלפי מערכת הבריאות הציבורית. הוא מנסה לקבוע פרטים לגבי גרונינג באופן די פרובוקטיבי וחסר טקט. גרונינג אומר שאין לו כל זכות לעשות זאת ומזמין אותו להגיע לשם אישית כדי להתרשם ולהשתכנע בעצמו משיטותיו והצלחותיו במקום עבודתו. זיברט דוחה זאת בטענה שאינו מעוניין לעשות מעצמו צחוק.
במהלך הימים הבאים מתקיימות שלוש פגישות בין הולצמן, הפקיד הרפואי הבכיר ד"ר זיברט וחוקר בלש מהרפורד, בשם אויר. הולצמן – תומך נלהב של גרוניג ולא חכם במיוחד – מתעקש ורוצה שכולם ישתכנעו מההצלחות של גרונינג. זיברט מתנגד. אויר מתנהג באופן אובייקטיבי.
30 באפריל, 1949
לנוכח המון הולך וגובר של מבקשי עזרה וריפוי ולנוכח הקשיים שמערימים הרשויות, גרונינג עורך סוג של מסיבת עיתונאים בבית הולצמן. העיתונות בינתיים התלבשה על המקרה של גרונינג, הפכה אותו לסנסציה ופרסמה דיווחים מזויפים ומעוותים של המקרה. מייסטר, מנכ"ל העיר הרפורד, מגיע למסיבת העיתונאים יחד עם המפקח קונסט. גרונינג מתקן את הדיווחים השקריים. אבל אין התקרבות בין גרונינג המופנם, חסר הביטחון וחסר הניסיון במשא ומתן עם רופאים או במגע עם עיתונאים, לבין האחרים שהיו נוכחים בפגישה. החשש של הרשויות מפני הפרת הסדר הציבורי עקב זרימת המוני החולים למקום, וכן חוסר האמון ואף דחייה גלויה מצד הרופאים והעדר האובייקטיביות של העיתונים – כל אלו חוברים יחד וקובעים את הטון.
3 במאי 1949
מייסטר, המנכ"ל של העירייה, מבקר את גרונינג בבית הולצמן. מתוך הקהל הממתין בחוץ, הוא בוחר באופן אישי חולה שיש לה סימני שיתוק, ומביא אותה אל גרונינג. גרונינג זוכה בהצלחה ומייסטר עוזב את המקום לאחר שהתרשם מאוד ממה שראה.
3 במאי אחר הצהריים
למרות הכל, מנכ"ל העירייה שולח אחר הצהריים לגרונינג צו האוסר עליו להמשיך בפעילות הריפוי. הצו מורה על תקופת ערעור של שלושה שבועות. מערכת היחסים בין הרשויות, גרונינג וההמון הממתין לו – שחלקו חווה מקרי החלמה רבים הראויים לציון, במהלך השבועות הקודמים – הולכת ונעשית מאוד מורכבת.
13 במאי 1949
עשרה ימים בלבד לאחר צו האיסור שהיה מבוסס באופן שטחי על חוק המרפאים שאינם רופאים של הרייך השלישי, מגיעה משלחת רפואית לביתו של הולצמן. היא מורכבת ממנהל בתי החולים העירוניים בבילפלד, הפרופ' ד"ר וולף, מנהל מוסדות הריפוי בבתאל, הפרופ' ד"ר שורש, וקצין רפואה בכיר מבילפלד, ד"ר ריינר. נוכחים במקום גם מייסטר, מנכ"ל העירייה והמפקח קונסט. קונסט ווולף מנסים להישאר אובייקטיביים. ד"ר ריינר מציג עמדה שלילית לגמרי. הוא מכריז, “רבותי! כל מה שיראו לכם כאן אינו חדש למדע הרפואה. אנחנו מסוגלים לטפל במקרים מסוג זה באותה מידה של הצלחה. אם אני כבר כאן, אני רוצה לראות נסים". מתגבשת ברית בין מתנגדיו של גרונינג מתחום הרפואה לבין חוסר הישע של הרשויות לנוכח תופעת גרונינג ויכולתו למשוך המונים. למרות זאת מציעים לגרונינג הזדמנות להוכיח עד לתאריך 28 ביוני את יכולת הריפוי שלו במקרים בעלי היסטוריה קלינית, בכל קליניקה אוניברסיטאית באזור הבריטי של גרמניה, בבתי חולים עירוניים בבילפלד או בקליניקה בבתאל, בתיאום עם רופאים בכירים.
במהלך הימיםהבאים:
למרות ההודעות בעל פה ובכתב מטעמם של גרונינג ועוזריו, בנוגע לצו האוסר עליו לעסוק בריפוי וחוסר הטעם להגיע למקום ולהמתין לו, מבקשי העזרה מגיעים לבית הולצמן. מתרחשות כאן החלמות וביניהן גם כאלו שקשה להסביר אותן בכלים מתחום הרפואה; ניתן להסביר החלמות אלו רק כמקרים שהתרחשו על ידי מגע מרחוק בין גרונינג לבין הממתינים.
20 במאי 1949
גרונינג מכריז שהוא מוכן להוכיח את יכולת הריפוי שלו בבתי חולים עירוניים בבילפלד, אבל פוסל נסיעה לפרופ' וולף מתוך תחושה אינסטינקטיבית של חוסר אמון והרגשה שמדובר במלכודת שטמנו לו הרופאים. אדם בשם מר קלמה, שגרונינג גרם להחלמתו, ממלא תפקיד בנדון. קלמה מציע לגרונינג לוותר על המאבק עם רשויות הרפורד ובמקום זה להיכנס למשא ומתן עם נשיא המחוז בדטמולד, מר דרייק, שאותו הוא מכיר היטב.
23 במאי 1949
הקשר עם דרייק נוצר בנסיבות מצערות. בעקבות התעקשותו של מר אגון-ארתור שמידט שהיה בין מקורביו של גרונינג וכינה עצמו "עורך", גרונינג מעניק "אבחון מרחוק" למצב בריאותו של דרייק בערב שלפני הביקור של דרייק. האבחונים מרחוק מאוד מיוחדים, שכן לא קל לפרש אותם במונחים רפואיים. (הם יפורטו בהרחבה בדוח של ה- Revue). שמידט, שהיה משוכנע ביכולותיו של גרונינג, מציג לדרייק את האבחון-מרחוק של גרונינג. הלה שם לב למספר טעויות באבחון. קצין הבריאות הציבורי בדטמולד, ד"ר דייס - שהיה מתנגדו המושבע של גרונינג - השתתף גם הוא במפגש ויצא כשידו על העליונה. הוא מכריז ברורות בפני גרונינג, שלא משנה מה יוכיח ומה ירצה לעשות, הם לא יבטלו את הצו האוסר עליו לעסוק בריפוי (ד"ר דייס מאשר אישית את הקביעה הזאת בפני ד"ר פישר – ששיתף פעולה עם ה- Revue). לפי דברי דייס יש לכך השלכות הרסניות על העתיד לקרות. חוסר האמון האינסטינקטיבי של גרונינג במקצוע הרפואה מתגבש סופית ומונע בעדו מלשתף פעולה. ד"ר דייס לא הצביע על הסעיפים בחוק המרפאים שאינם רופאים, העוסקים בחריגים למקרה של גרונינג. לפי סעיפים אלו – למרות החוק, יתקבל אישור מיוחד במקרים יוצאי דופן, להמשיך בפרקטיקה של ריפוי.
24 במאי 1949
מתקיים מפגש בין גרונינג למנהל העירוני, מר ווהרמאן, נציגו של מנכ"ל העיר, מר מייסטר, הנמצא בחופשה. לפי דבריהם של שמונה עדי ראייה, ווהרמאן משתמש במילים בעלות המשמעות הזאת: גם אם 1,000 איש ממתינים בחזית הבית בווילהלם-פלאץ 7, זה לא מעניין אותי. להחלמה יש מבחינתי חשיבות משנית. מעניינות אותי רק גאולה ומחילה על חטאים. סבל פיזי הנו פעוט ערך בהשוואה לגאולה. מאחר שגרונינג לא השיב לשאלה האם הוא מבקש מחילה על חטאיו, מר ווהרמאן היה לגמרי לא מרוצה מהשיחה עם גרונינג.
7 ביוני 1949
משלחת רפואית נוספת מבקרת אצל גרונינג – והפעם היא כוללת את ווהרמאן וקצין הרפואה הראשי, ד"ר זיברט. לאחר עימות הנמשך חמש שעות, הצו האוסר את פעילות הריפוי נותר בעינו. תאריך היעד הסופי להגשת הערעור נדחה ל- 28 ביולי. שוב מעבירים לגרונינג את ההצעה הידועה להוכיח את כישורי הריפוי שלו בקליניקות ובבתי חולים. אבל זה לא מתרחש עקב חוסר האמון המושרש עמוק אצל גרונינג. (מאוחר יותר, קובע נציג ה- Revue, הפרופ' ד"ר פישר, שחוסר האמון של גרונינג היה מוצדק במידת מה).
18/19 ביוני 1949
בכדי להרגיע את אלפי החולים שהמתינו לגרונינג בווילהלם-פלאץ, ווהרמאן מרגיש שהוא חייב לרכך זמנית את צו האיסור שהוטל על גרונינג.
20 ביוני 1949
בחזית בניין העירייה ולפני ביתו של ווהרמאן נערכות הפגנות של הממתינים להחלמות. המשטרה חסרת אונים.
21 ביוני 1949
שוב מרככים את האיסור שהוטל על גרונינג.
24 ביוני 1949
מנכ"ל העיר, מייסטר, חוזר ומאשר את צו האיסור. שוב נערכות הפגנות. סערת הרוחות מחמירה עוד יותר.
25 ביוני 1949
גרונינג נוסע להמבורג בעקבות ההזמנה מווסטפאל, סוחר מהמבורג שחווה החלמה מאסתמה הודות לגרונינג. הוא מקווה שיוכל להמשיך שם בפעילות הריפוי. אבל גם תקוותו זו מתבדת.
29 ביוני 1949
גרונינג עוזב את המבורג ונוסע ליעד בלתי ידוע. הוא מלווה על ידי הולצמן ואשתו. הציבור וגם המשטרה מאבדים כל רמז למקום הימצאו.
הערה לתמונה: 
חולים שטופלו על ידי גרונינג זכו לביקור של ד"ר פישר לפני שנפגש עם גרונינג עצמו.
- מר קלוגליך מבילפלד שסבל ממחלת כליות, היה שרוי בפחד מתמיד שיצטרך לעבור ניתוח. הדוח שלנו מתאר את המצב שבו היה שרוי כאשר נציג ה- Revue, הפרופ' פישר, פגש אותו מספר שבועות לאחר הטיפול אצל גרונינג.
- הבת הצעירה של משפחת מנדט מהמבורג הוכיחה לפרופ' פישר שיש צורך לנצל את אפקט גרונינג בתחום הרפואה. גרונינג הצליח להשפיע ולטפל במחלה בעמוד השדרה באמצעות פסיכותרפיה.
- הגב' ווהמייר. כשפרופ' פישר ביקר אצלה ושמע על האשפוזים בבתי החולים בעברה, הוא מאוד התרשם מאפקט הטיפול מרחוק של גרונינג ומהחוויה שבעלה דיווח לו עליה (ראו דוח).
- גב' שוורדט סיפרה לפרופ' פישר על המפגש עם גרונינג המתואר בדוח, וכיצד הוא החזיר אותה לחיקו של האיש שאהבה באמצעות כדור עשוי נייר אלומיניום, וכיצד הוא ריפא את שניהם.
- גב' W המנהלת את חנות האופניים של בעלה בבילפלד, שנפטר ב 1946. פרופ' פישר דיבר עם הרופא שהעניק לה טיפול חסר תקווה לכאורה, לפני שגרונינג נכנס לתמונה.
- איש העסקים המציאותי – קארגסמייר מבאד אוינהאוזן – סבל כאבי תופת שנגרמו כתוצאה מבעיה עצבית – trigeminal neuralgia - אף ניתוח לא הצליח להפסיק את הכאב. אחרי הטיפול אצל גרונינג, אישר פרופ' פישר שהוא החלים.
- ליד מיטת חוליה של גב' א. יושב ד"ר מורטרס, שטיפל בחולה לפני שנחשפה להשפעה של גרונינג. המקרה הזה גרם ל-Revue לשכנע את הרופאים מקליניקה אוניברסיטאית בצורך לבצע בדיקה קלינית, שהדיווח עליה יופיע בגיליון הבא של ה- Revue.
