החלמה מתסמונת תשישות כרונית (ME,CFS)
מ. קואקואק, פרינסנלנד, (הולנד)
לפני שחליתי, הייתי מאד פעילה. יומן הפגישות שלי היה תמיד מלא. העבודה האינטנסיבית מילאה אותי. הייתי מאושרת ובעלת גישה חיובית. במרץ 1994, רופא המשפחה קבע שיש לי מחלת הנשיקה (mononucleosis). הייתי מותשת לגמרי וישנתי המון אך גם אחרי מנוחה, לא הרגשתי שנחתי. נאלצתי לוותר על עבודתי כמורה במשרה מלאה וחודשיים לאחר מכן הוכרזתי בלתי כשירה.
בימים טובים, יכולתי לקום בסביבות 11:00 בבוקר ולראות טלוויזיה. לא יכולתי יותר להמשיך לעסוק בתחביבים כמו מלאכת יד וקריאה. לרוב הייתי חוזרת למיטה בסביבות השעה אחת בצהריים, ונרדמת עד ארוחת הערב, כדי לשוב לשכב מיד אחריה. היה בלתי אפשרי עבורי לצאת לטייל, מאחר והייתי תשושה לגמרי אחרי 50 מטר. רגליי היו חלשות. לא יכולתי לעמוד לאורך זמן ולפעמים רגליי פשוט צנחו. לא יכולתי יותר להחזיק את ראשי בגלל כאב בעורף. עיניי כאבו והרגשתי לחץ בארובות העיניים. לא הייתי מסוגלת יותר למקד את עיניי על נקודה כאשר קראתי. הייתה לי הפרעה בשפה ודיבור -amnesic aphasia-שהתבטאה כך שבמהלך שיחות, לא יכולתי למצוא את המילים הנכונות. לפעמים, היה לי חום גבוה מלווה בהזעה והקאות חמורות. בעלי, הוריי ועוזרת הבית תחזקו את הבית וערכו את הקניות. חיי החברה שלי נעצרו לגמרי. אפילו שיחות טלפון התישו אותי.
לא קיבלתי זאת והמשכתי להילחם
אחרי חודש נובמבר 1994, עשיתי מאמץ לעבוד שעה אחת יומיים בשבוע. בינתיים, רופא פנימי אבחן תסמונת תשישות כרונית. הוא אמר שזו מחלה חשוכת מרפא ושעלי לחיות אתה. הוא קרא לה צורה חמורה של ME (Myalgic Encephalomyelitis) והמליץ לי לחפש עזרה בשיטות טיפול של הרפואה האלטרנטיבית. לא וויתרתי לעצמי, המשכתי להילחם והגדלתי בהדרגה את המשרה שלי בעבודה לשלושה בקרים בשבוע באוקטובר 1995. אולם, כשחזרתי הביתה מהעבודה, הייתי מותשת לגמרי. לאחר החמרה רצינית, נאלצתי להישאר בבית עד חודש מרץ 1997. כל הסימפטומים שציינתי לעיל, חזרו בכל עוצמתם. במהלך התקופה הזו, חיפשתי עזרה אצל רופא שהתמחה ברפואת תדרים (bio-resonance) ואצל מטפל באנרגיות. גם הם לא היו מסוגלים לרפא אותי, אבל למדתי להשתמש בכוח המחשבה החיובית. זה שיפר קלות את מצבי ולאחר חודש מרץ 1997, יכולתי לחזור לעבודה בצעדים קטנים מאד. אולם, תמיד נזקקתי ליום מנוחה בין ימי העבודה כי אחרת הסימפטומים היו חוזרים בכל העוצמה.
שמרתי מחשבה אחת בראש, "אם אמשיך ללכת לעבודה, אני אתגבר על המחלה." לכן, המשכתי להילחם. למרות זאת, בנובמבר 2007, התדרדרות חדשה שמה קץ לכוונותיי הטובות. רופא בריאות הציבור לא הרשה לי יותר להמשיך לעבוד. באותה עת, קמתי מהמיטה רק לארוחת בוקר. בעלי טיפל בשני הילדים ובכל שאר הדברים.
נפרדתי מנטלית מהמחלה והרגשתי הלכה והשתפרה
בינואר 2008, אמא של חברה מבית הספר צלצלה אלי. היא סיפרה לי בטלפון על שיטתו של ברונו ברונינג. ידעתי זאת - למרות כוח הרצון שלי – הייתי חלשה מדי לגבור על המחלה לבדי. לכן, מלאה בתקווה, שמתי את מבטחי באלוהים ובברונו גרונינג. נפרדתי מנטלית מהמחלה. מאותו רגע, הרגשתי הלכה והשתפרה. בחודש אפריל, השתתפתי לראשונה במפגש חוג הידידים. מאז הכול הלך מהר מאד. דרך קליטת ה-Heilstrom היומיומי, העליות והירידות הנצחיות בבריאותי השתנו עד כדי כך שהעליות נמשכו יותר זמן והירידות היו פחות קשות. ביולי 2008, הייתי כבר יכולה שוב לעבוד יום וחצי בשבוע ואחרי ספטמבר, כל המגבלות נעלמו. מאז, אני מרגישה טוב, אני כבר לא תשושה ובבקרים אני רעננה. אני שוב עורכת את הקניות בעצמי, מבשלת, מטפלת בילדים, ושוב יכולה לעשות עבודות יד ולקרוא ספרים. כל הכאבים נעלמו ואני יכולה להתרכז. יש לי שוב חיי חברה, אני רוכבת על אופניים ונהנית מהחיים. אני מרגישה טוב יותר ממה שהרגשתי אי פעם לפני כן. אני אסירת תודה לאלוהים ולברונו גרונינג על ההחלמה.
