החלמה מעיוורון לילה
אולריקה קובאקס-שוץ (בת 28), אוסטריה
כשהייתי בת 12, שמתי לב לזה. אמי, אחותי ואני היינו בדרך חזרה הביתה מ"מצעד קרמפוס". הירח זרח מאד ולמרות זאת לא יכולתי לראות שום דבר. אמנם ידעתי את הדרך היטב אך התהלכתי בזהירות רבה עם הידיים לפנים על מנת להרגיש את דרכי לכל אורכה.
בהגעתי לשער של הגינה, יכולתי אך ורק להעריך איפה הכניסה וצעדתי הישר לתוך הגדר. אמא שלי מיד אמרה: "את עיוורת לילה כמו אבא שלך." כשהתבגרתי, הוצאתי רישיון נהיגה כמו כולם. אך היה עלי לנהוג מאד בזהירות משום שיכולתי לראות רק מה שבשדה המואר של הפנסים הקדמיים. מחוץ לשדה הזה, לא יכולתי לזהות דבר – לא את הולכי הרגל, לא את רוכבי האופניים, לא את בעלי החיים וגם לא את התמרורים.
לא יכולתי לדעת אם הכביש לפני מתעקל או ממשיך ישר. לכן נהגתי בלילה רק במצבי חירום. פשוט למדתי לחיות עם המצב במחשבה ש"בכל מקרה, אין ביכולתי לעשות משהו בעניין."
צבי עמד בצד הדרך
וכן בגיל 24, הצטרפתי לחוג ידידי ברונו גרונינג. שנה לאחר מכן, ב-15 למרץ, השתתפתי בחוג ובסיום המפגש, המנחה שאלה כהרגלה מה אנחנו חשים בגופינו. נזכרתי שבין היתר חשתי כאב בראש. גם זלגו לי דמעות בעיניים לזמן קצר. לאחר סיום המפגש, הרגשתי כאב חד בשתי העיניים בו זמנית. אך לא השקעתי מחשבה בעניין.
תוך כדי נהיגה הביתה, קרה שיכולתי לראות הכל – לא רק את אורות המכונית שלפניי ברחוב. לא, ראיתי באמת כל דבר, כולל העצים והשיחים בקצה הכביש, והדבר המצחיק הוא שדווקא באותו היום, עמד צבי צעיר בצד הכביש במקום שבו לא הייתי מסוגלת, קודם לכן, להבחין בו.
באותו הלילה, יכולתי לראות אותו ולנסוע לאט מבלי שיקפוץ לכביש. באותו רגע, הרגשתי תחושה של אושר. במרחק של קילומטר, הייתה משפחה שלמה של צבאים שעמדה על הכביש ויכולתי גם לראותם בזמן ולנסוע לידם לאט. מאז, עיוורון הלילה נעלם. אני יכולה שוב לזהות כל דבר בבירור, במיוחד את העיקולים. אין לי יותר מגבלות בנהיגה, אני יכולה לנסוע מתי שאני רוצה ובמודעות מלאה משום שאני יכולה להגיב בזמן לכל הסכנות האפשריות. החלמה זו שיפרה את איכות חיי בצורה משמעותית.
הערה רפואית:
גב' קובאקס-שוץ סבלה מעיוורון לילה (nyctalopia) תורשתי. אביה סבל מאותה מחלה. עיוורון לילה הוא הפרעה תפקודית של מספר תאים קולטי אור ברשתית העין. ההחלמה הספונטאנית אחרי 15 שנה, לא ניתנת להסבר מבחינה רפואית וחייבת להיקרא "נס".
