תופעת גרונינג והמדע
חקירה רפואית בהיידלברג מבטיחה תעודה בכתב
באותה התקופה בהרפורד, מומחים לרפואה שנהגו לפרסם מאמרים בכתב-העת רביו, החלו ללמוד על הצלחות הריפוי של גרונינג. הפרופסור, ד"ר ה. ג. פישר, פסיכולוג ממרבורג, נסע להרפורד בלוויית צוות מיוחד של עיתונאים. הם ערכו שם ראיונות עם אנשים שקיבלו החלמה. הוא נדהם. להפתעתו הרבה היה עליו לאשר שה"שיטה" של גרונינג היא אכן סיפור הצלחה. בעקבות זאת החליט כתב העת רביו, לסייע בהשגת הסבר מדעי ל"תופעת גרונינג". הוחלט שנחוץ לחקור את "שיטת הריפוי" של "רופא הפלאים" בקליניקה האוניברסיטאית של היילדברג.
ברונו גרונינג הסכים לקבל את הרעיון של פישר מאחר שהובטחה לו הערכת מומחה חיובית אם תוצאות הבדיקה יעלו היטב. גרונינג קיווה שנמצאה דרך לעבוד באופן חופשי.
החלמה לעיני הרופאים - “ברונו גרונינג איננו שרלטן"
הבדיקות החלו ב- 27 ביולי. הנבדקים שברונו היה אמור להציג באמצעותם את כישוריו, נבחרו מבין 80,000 חולים שביקשו את עזרתו. בנוסף להם היו גם כמה חולים מקליניקה לודולף קרהל בהיידלברג. כולם עברו בדיקות יסודיות ונקבעו אבחונים מדויקים לגביהם. לאחר מכן הם הגיעו אל גרונינג שהשתמש ב"שיטה" שלו. לאורך כל המפגש הזה היו נוכחים רופאים. הם היו עדים לעובדה שחלק מהמחלות נעלמו באורח ספונטני לחלוטין. לאחר מכן גם הבדיקות בקליניקה אישרו את ההחלמות. אפילו מחלות חשוכות מרפא כגון ankylosing spondylitis נעלמו כלא היו.
בדוח שפורסם לאחר מכן בכתב העת רביו ציין ד"ר פישר בנימה אוהדת, שברונו גרונינג אינו שרלטן אלא רופא של הנפש בעל כישורים טבעיים. הוא ניסה להסביר את "תופעת גרונינג" מנקודת המבט שלו, אך לא השתדל ממש לעזור לו.
גרונינג אוסר קיומה של ספסרות
את התעודה הסופית לעסוק בריפוי היו אמורים להנפיק לגרונינג לאחר הערכת כל תוצאות הבדיקה המדעית. הובטח לו שהדרך תהיה פתוחה בפניו ושהוא יוכל לפעול בחופשית מעתה ואילך. בינתיים, ד"ר פרופסור פישר ופרופסור ווייצאקר (האחראי הראשי על כל התרגיל) הציעו לברונו גרונינג את ההצעה הבאה: “הם מעוניינים להקים מרכזי ריפוי שבהם הוא יוכל לעבוד, לצדם של הרופאים. יחד עם זאת, הניהול ובחירת החולים יהיו באחריותם של הרופאים בלבד.”
התגובה של ברונו גרונינג להצעה לא איחרה לבא, “התנאים הכספיים שהובאו לידיעתי בנוגע להצעה הזאת לא מקובלים עלי. באופן טבעי התעוררו מספר דיונים בנוגע לכך, גם עם אלו שרצו לממן את המפעל הזה. לא יכולתי להביע הסכמה להצעה של ד"ר פישר ודחיתי את ההצעות משום שראשית, אין לי גרוש על הנשמה ולכן אינני יכול לקבל על עצמי מחויבות כספית שאין ביכולתי למלא. שנית, מעולם לא שקלתי לעשות עסק מכל המפעל הזה. לכן ההצעה הזאת נראתה לי בלתי אפשרית. חוץ מזה רציתי לעסוק רק במה שרלבנטי לייעוד שלי; לעזור למבקשי העזרה, וכפועל יוצא מכך, להעמיד את עצמי לרשותם של רופאים כגון פסיכותרפיסטים, ובשום אופן לא לעשות עסק מכל המפעל הזה".
העדר התעודה הרשמית ועימות פוטנציאלי עם החוק
התנגדותו של ברונו גרונינג לעסקה גרמה לכך שהפרופסורים איבדו בו כל עניין. התעודה שהובטחה לו מעולם לא הונפקה. במקום שיתאפשר לו להמשיך לפעול בחופשיות, נערמו מכשולים חדשים בדרכו. כתוצאה מהמחקר המדעי שבוצע, ההתייחסות ל"שיטת הריפוי" שלו הייתה מלווה במונחים כמו, "טיפול", “חולה" וכן הלאה. בהתאם לכך, ההערכה של התוצאות נכתבה בשפה שהציגה את שיטתו כפרקטיקה רפואית לכל דבר. כתוצאה מכך העימות עם "חוק המרפאים שאינם רופאים" היה בלתי נמנע.
1949 – באור הזרקורים
פועלו של ברונו גרונינג בהרפורד
אלפי חולים ומבקשי עזרה צובאים על גרונינג
דיטר הולצמן בן התשע שכב זה זמן רב מרותק למיטתו, הוא סבל מניוון שרירים במצב מתקדם, אף אחד מהרופאים ומהפרופסורים שנקראו להתייעצות לא הצליח לעזור לו. לאחר שברונו בא לבקרו והתעניין בילד, שב הילד ללכת בפתאומיות. המהנדס, מר הולצמן, שהיה נרגש ביותר עקב ההחלמה הפתאומית והמהירה של בנו, ביקש מברונו גרונינג להישאר בביתו. לדבריו, הוא רצה להזמין מספר חולים נוסף בכדי ש"רופא הפלאים" יעזור גם להם.
ברונו גרונינג נאות לקבל את ההזמנה, ומיום ליום הגיעו יותר ויותר מחפשי עזרה. עוד ועוד בני אדם שמעו על ההחלמות ובאו לפגוש את גרונינג. לא עבר זמן רב ושמו נישא בפי כל. העיתונות דווחה על "רופא הפלאים", ובאזור הבריטי היה ברונו לשיחת היום. אלפי בני אדם זרמו לווילהלם-פלאץ, והמוני בני אדם צבאו על הבית.
מנפרד לוטגנהורסט מהיומון מרקורי של מינכן כתב לעיתון ב- 24 ביוני 1949: “בהגיעי להרפורד בשעה 10:30 בבוקר, ראיתי לפני כאלף בני אדם עומדים לפני הבית בן הקומתיים שבווילהלם-פלאץ. הייתה זו תמונה של סבל בל יתואר. אינספור של בני אדם בכיסאות גלגלים, אחרים נישאו על ידיהם של קרובים. עיוורים, חרשים ואילמים, אמהות עם ילדים מוגבלים מנטלית ופיזית, נשים זקנות וגברים צעירים – כולם התקהלו יחד ונאנחו. כמאה מכוניות, משאיות ואוטובוסים חנו סביב הכיכר וכולם הגיעו מכל קצווי הארץ.”
שיתוק, כיבים, עיוורון: “מר גרונינג הביט בי, וכעת אני בריאה לגמרי"
מנפרד לוטגנהורסט ממשיך לתאר: “האם את מאמינה שתקבלי החלמה?” שאלתי אחת מהחולות. היא הנהנה בראשה. מישהו מהקהל אמר לי, 'היית חייב להיות כאן אתמול. ברונו גרונינג לא היה כאן, אבל בוירזן שבחבל הריין, וכאן, בכיכר, חמישה נכים נעמדו על רגליהם והלכו הביתה בריאים ושלמים. ריפוי מרחוק – החצר, זה מה שריפא אותם'. שאר החולים אישרו מה שנאמר.
המשכתי לעבור בין ההמונים ותיעדתי לעצמי את סיפוריהם המדהימים. אלו בלבד יכולים למלא ספר שלם. כשהדלקתי לעצמי סיגריה, פנה אלי צעיר שעמד לידי ואמר, 'בבקשה, תמכור לי סיגריה אחת!'. הוא היה לבוש במדים ונראה כמו פדוי-שבי שחזר מרוסיה. נתתי לו סיגריה. הוא הדליק אותה ואמר בנימה נרגשת, 'תביט עלי, אני מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמי.' הוא הניע את זרועו הימנית, את אצבעותיו, וגם את רגלו הימנית. 'האם ברונו ריפא גם אותך?' שאלתי. 'כן,' הוא השיב, 'הצד הימני שלי נעשה משותק כשהייתי ברוסיה. ברונו גרונינג הביט בי וכעת אני לגמרי בריא. עדיין אינני מסוגל לקלוט זאת'. הוא המשיך להניף את גפיו בשמחה רבה.
המשכתי הלאה ונתקלתי בקבוצה שעמדה סביב אישה בעלת שיער שיבה, בת 40 שנה לערך. 'כמובן', שמעתי את האישה אומרת, 'ברונו גרונינג ריפא אותי. היו לי כיבים ענקיים בבטן וירדתי מאוד במשקל. לא הצלחתי להירדם בלילות בגלל הכאב. היינו שנים-עשר איש וגרונינג. הוא התבונן בי והיה נדמה לי שהכיבים בבטן נשרו כמו אבנים על הקרקע. מאז אין לי כל תחושה של כאב. העליתי במשקל וצילומי הרנטגן שהתבקשתי לעשות, מראים באופן חד משמעי שהכיבים נעלמו. ניגשתי לוועדה הרפואית לביקורת. אני יכולה לספר לך שהם פשוט נדהמו!' האישה המשיכה לספר, 'אבל זה עוד לא הכל. בשבוע שעבר הגיע לכיכר אדם עיוור. הוא המתין כאן מספר ימים ומספר לילות ברצף. מאחר שאני תמיד נמצאת כאן, שמתי לב אליו. חמלתי עליו והזמנתי אותו לארוחה ביתית. 'לא', הוא סירב להזמנה, ואמר, 'אסור לי לפספס את הרגע שבו ברונו גרונינג יופיע כאן'. קניתי לו כמה לחמניות ואמרתי לו שאני מתכוונת לוודא שמישהו ייקח אותו לתחנת הרכבת. 'אין לי צורך בעזרה. אוכל ללכת לתחנה בכוחות עצמי'. בהמשך ראיתי במו עייני מה שקרה. ברונו גרונינג הגיע והצעיר צעק בקול, 'אני שוב מסוגל לראות!' האמת היא שמה שהסתיר את הראייה הוסר מעיניו. הוא תיאר לי איזה תיק אני נושאת והוסיף, 'שם נוסעת מכונית והנה מספר הרישוי שלה'. הוא גם הצליח להגיע לתחנת הרכבת בכוחות עצמו. כל מי שהיה נוכח במקום וראה זאת פרץ בבכי מרוב שמחה.
הרשות העירונית וקהילת הרופאים אוסרים עליו להמשיך לעסוק בריפוי
לא עבר זמן, והרשויות החלו לשים לב למה שמתרחש. הוקמה ועדת חקירה שאסרה על ברונו גרונינג להמשיך בריפוי. מבין האויבים המוצהרים שלו אפשר לציין כמה רופאים בעלי השפעה. הם עשו כל מה שניתן בכדי למנוע ממנו לפעול ודרשו לבדוק באופן מדעי את יכולות הריפוי שלו. מתוך הצהרותיהם של הרופאים בעלי ההשפעה, שהיו מעורבים במתרחש ניתן להבין מה הייתה הסיבה האמתית לאיסור שהוטל על גרונינג. “גרונינג יכול להוכיח מה שהוא רוצה; אבל לא יקבל אישור לעסוק בריפוי". "כל קישור בין הרופאים לבין גרונינג הוא עלבון למקצוע הרפואה.” בסוף יוני נכפה עליו לעזוב סופית את הרפורד. כל המאמצים להשיג אישור עבורו כדי שיוכל להמשיך לרפא, עלו בתוהו.
קריירה וציוני דרך מכריעים בחייו
הכנה לפעילויות עתידיות
התמחויות שנכפו עליו וננטשו
לאחר 5 שנות לימוד בבית ספר החל ברונו גרונינג להתמחות בעסקים. שנתיים וחצי מאוחר יותר היה עליו לוותר על כך, עקב הלחץ שהפעיל עליו אביו , שהיה מנהל עבודה בתחום הבנייה ורצה שבנו ילמד מקצוע. הוא החל ללמוד נגרות אבל גם את ההתמחות הזו הוא לא סיים. בעיות כלכליות מנעו ממנו להמשיך בהתמחות באותה תקופה - שלושה חודשים לפני סיום ההתמחות נאלצה החברה שבה עבד לסגור את העסק עקב העדר הזמנות. לאחר מכן הוא התפרנס מעבודות מזדמנות. אגון ארתור שמידט כתב על התקופה ההיא כך:
"הוא נחל הצלחה בכל עבודה שניסה"
"חבריו לעבודה אמרו לי שעליהם לציין עובדה מדהימה לפיה, ברונו גרונינג היה מסוגל לבצע כל עבודה, בין אם מדובר בתיקון שעונים ומקלטי רדיו, או עבודות מסגרות. הוא הצליח במיוחד בעבודות הדורשות מיומנות טכנית. כמו כן, מעולם לא נרתע מעבודות קשות הדורשות מאמץ פיזי רב. גם כפועל בנמל הוא עבד כמו שצריך. הוא לא הסתיר את העובדה שכל זה עלה בידו הודות לדרך שבה בחר, שאפשרה לו לרדת למעמקים רק כדי שאחר כך יגיע לגבהים. כפי שאומר פתגם סיני עתיק, “כל מי שמעולם לא שהה בביצה, לא יוכל להיות קדוש.” ישנם די הרבה דיווחים של מכרים מאז תחילת דרכו, אחד מהם הגיע אלי לאחרונה. מחבר הדוח מספר בפשטות ובלי הסתייגויות, 'לאחר שנה של עבודה במחיצתו, הוא התגלה כחבר הטוב ביותר, האדם הישר ביותר שפגשתי אי-פעם,' וסיפר שיש לו זיכרונות נעימים ביותר ממנו.
נישואין ואסונות משפחתיים
גרונינג נישא בגיל 21. אשתו לא הבינה אותו. היא ביקשה להגביל אותו ולייעד לו תפקיד של איש משפחה מכובד. ביעוד חייו היא ראתה משהו "גחמני". שני בניו שנולדו בשנים 1931 ו-1939 נפטרו בגיל 9. למרות שאין ספור אנשים קיבלו באמצעותו החלמה, אשתו גרטרוד גרונינג לא האמינה ביכולות הריפוי של בעלה. היא סירבה להפקיד את ילדיהם בידיו, והעדיפה לשאול בעצת הרופאים. אבל הרפואה הקונבנציונלית לא הייתה מסוגלת לסייע להם. שני הבנים נפטרו בבית חולים – הרלד ב- 1940 בגדנסק, וגינתר ב- 1949 בדילנבורג. זו הייתה מכה קשה עבור ברונו גרונינג. כעבור שנים, כשדיבר על בניו, עמדו דמעות בעיניו.
השנים שבין שתי מלחמות העולם היו תקופה שהכינה את ברונו גרונינג לפעילותו העתידית. היה הכרחי שיחווה את האירועים המרים הללו בכדי שילמד להעריך ולהבין רגשות וצרכים עמוקים של בני אדם בכל מצבי החיים.
עזרה במקום ירי – בחזית וכשבוי מלחמה
ברונו גרונינג גויס לצבא ב- 1943 – בתקופת מלחמת העולם השנייה. בהיותו שם התעוררו חילוקי דעות וסכסוכים בינו לבין מפקדיו. עקב סירובו לירות בבני אדם. איימו עליו שיועמד למשפט צבאי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה והוא נשלח לחזית. הוא נפצע, נפל בשבי הרוסי וחזר למערב גרמניה ב-1945 כפליט.
במהלך המלחמה חווה ברונו גרונינג רצון עז לסייע לכולם. זה ניכר במיוחד באופן התנהגותו. אפילו בחזית הוא ניצל כל הזדמנות לסייע לחברי הגדוד ולאוכלוסייה האזרחית.
באחד הכפרים ברוסייה הצליח ברונו לדאוג לכך שאנשים שעמדו לגווע ברעב יקבלו רשות להיכנס למחסני המזון של הצבא. כאסיר, הוא נאבק כדי שיתר האסירים יזכו לקבל ביגוד, מזון ומקלט טובים יותר. רבים מאלו שסבלו מבעיות של בצקת הנובעות מרעב זכו להחלמות הודות לגרונינג. בתוך כל זוועות המלחמה ברונו מעולם לא הרג איש, אלא עזר לאינספור בני אדם.
פירוק הנישואין והתמסרות לאנושות
בדצמבר 1945 שוחרר גרונינג מהשבי. כשהגיע לדילנבורג, הוא פתח דף חדש בחייו והביא לשם את משפחתו. כאשר גם בנו השני נפטר ואשתו ניסתה למנוע בעדו לעסוק בפעילויות צדקה, הוא החליט להיפרד ממנה. הוא חש מחויבות אישית לאפשר לזרם המרפא - Heilstrom - שעמד לרשותו, להגיע אל בני האדם. וכך אמר: “אינני שייך לבני אדם אינדיבידואלים, אני שייך לאנושות כולה".
בתחילת 1949 הובילה אותו דרכו אל מחוז הרוהר. שמו של ברונו גרונינג התפרסם ברבים בעקבות דיווחים על חולים שקיבלו החלמה. הוא נהג לעבור מבית לבית, במקומות בהם נזקקו לעזרתו והיכן שהחולים ביקשו את עזרתו. הוא המשיך לפעול בחוגים קטנים, עד שבמרץ 1949 קיבל הזמנה ממהנדס בהרפורד לבוא לבקר את בנו.
ילדות ונעורים
היכו אותו, לעגו לו, לא הבינו אותו - קיבלו אותו כילד שונה משאר הילדים.
הוא ברח אל חיק הטבע, כשהוא נמלט מסביבתו המייסרת: “כאן אני חווה את אלוהים"
ברונו גרונינג, שנולד ב- 30 במאי, 1906 בדנציג-אוליבה, היה הרביעי מבין שבעת הילדים של אוגוסט ומרגרתה גרונינג. תוך זמן קצר הוריו הבחינו ביכולות החריגות של בנם. לדוגמה, בעלי חיים הנחשבים כביישנים, כגון ארנבות וצבאים, ניגשו אליו באופן ספונטני, בלי להסס ובלי לפחד, רק כדי שילטף אותן.
כשברונו גרונינג גדל והפך לנער, הסביבה התכחשה לו עוד יותר. גרונינג תיאר שהוריו הפליאו בו את מכותיהם מדי פעם, עד שהופיעו על גופו סימנים שחורים וכחולים. לדבריו, המכות לא הסבו לו כל כאב, גופו לא חש בכאב, אבל הוא היה מודע לכך שלא מבינים אותו.
דחוי על ידי סביבה שהפנתה לו עורף, ברונו הצעיר מצא מקלט בחיק הטבע. התברר לו שהוא נמשך יותר אל בעלי החיים, העצים והשיחים, מאשר לחלק מבני האדם. לעתים היה נעלם למשך שעות ביער הקרוב.
"כאן אני חווה את האלוהים. בכל שיח, בכל עץ, בכל בעל חי, ואפילו בכל אבן. אני מסוגל לעמוד כאן ולספוג הכל במשך שעות ארוכות – לזמן אין כל משמעות. נדמה לי שכל ישותי הפנימית מתפשטת עד אינסוף.”
הוא מעולם לא השתתף במשחקי חברה קשוחים עם בני גילו. לכן הם נהגו לגחך והצביעו עליו כ"אחר" ו"שונה" והוא הוכה ונענש.
החלמות של בני אדם ובעלי חיים מתקבלות בברכה
במהלך הזמן החל להיוודע ברבים אפיון מסוים של ברונו גרונינג, שיגרום בעתיד לפרסומו ולמיקוד תשומת הלב בפועלו. בנוכחותו, הן בני אדם והן בעלי חיים חוו החלמות. זאת במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשנהג לבקר בבתי החולים הצבאיים בהם התקבל בשמחה. הפצועים הרגישו טוב בנוכחותו ורבים מהם החלימו. גם בני אדם חולים נהגו לשלוח לאמו של ברונו בקשות שתגיע לביקור עם בנה הקטן. בחיק המשפחה ובין המכרים הייתה אוירה חיובית כלפי יכולות הריפוי של הילד.
השאיפה לעצמאות
ברונו גרונינג כתב בביוגרפיה שלו כך: “עוד בהיותי ילד קטן, זכו בני אדם חולים להשתחרר בנוכחותי מסימפטומים של מחלות, וילדים ומבוגרים מתוסכלים ועצבניים הרגישו רוגע פנימי לאחר ששמעו את המילים שהגיתי. כמו כן, אני זוכר שכילד, שמתי לב שבעלי חיים הנחשבים בדרך כלל כביישנים וגם אלו הנחשבים למסוכנים, התנהגו יפה כשהיו לידי, כאילו היו מבויתים. לעומת זאת, מערכת היחסים שלי עם משפחתי הייתה מתוחה ומנוכרת. מבחינתי, חשוב היה לי לזכות בעצמאות מלאה כדי להשתחרר מהסביבה המשפחתית ששררה בה "חוסר הבנה" כלפי.
ברונו גרונינג (1959-1906)
אישיות יוצאת דופן, אבל שנויה במחלוקת.
בשנת 1949 שמו של ברונו גרונינג הלך לפניו. הסיפורים על גרונינג נפוצו בין-לילה בכל בית בגרמניה. העיתונות וכל כלי התקשורת דיווחו במשך חודשים רבים אודות ההתרחשויות סביב "רופא הפלאים", כפי שכינו אותו, והמדינה כולה הייתה שרויה בסקרנות ומתח. הוצג אודותיו סרט, הוקמו ועדות מחקר מדעיות ורשויות השלטון הבכירות ביותר העניקו תשומת לב מלאה לתופעה של ברונו גרונינג. השר לעניינים חברתיים בצפון מחוז ריין-וסטפלייה הגיש נגדו תביעה משפטית על הפרת החוק למרפאים שאינם רופאים, בעוד שהשר הבכיר ביותר מבוואריה הכריז שאין לאפשר ל"תופעה החריגה" של גרונינג לדעוך רק על סמך קומץ של תקנות כתובות. השר לענייני הפנים של בוואריה תיאר את פועלו של גרונינג כ”עבודה הנעשית מתוך אהבה, בחינם”.
התפתחו חילוקי דעות קשים סביב המקרה והוויכוח לא פסח על אף שכבה חברתית. היצרים הרקיעו שחקים. אנשי כמורה, רופאים, עיתונאים, פוליטיקאים ופסיכולוגים כאחד, דיברו על גרונינג. חלקם תיארו את הריפוי הניסי שלו כמתנת חסד הנובעת מכוח אלוהי, ואחרים האמינו שהוא שרלטן. אבל ההחלמות היו עובדות בשטח, שכן הן הוכחו ואוששו בבדיקות רפואיות.
התעניינות כלל עולמית בפועלו של אדם פשוט
ברונו גרונינג, שנולד בגדנסק ב- 1906, פעל בלי לתבוע לעצמו הילה. בהמשך דרכו - לאחר מלחמת העולם ה-2 - העתיק את מקום מגוריו למערב גרמניה, כפליט. לפני המלחמה הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, כגון נגרות, פועל בית חרושת ופועל נמל. ואז, לפתע פתאום תשומת הלב של הציבור כולו התמקדה בו. החדשות על הריפוי הניסי של גרונינג התפשטו ברחבי העולם כולו. חולים החלו לזרום אליו מכל מדינה עם בקשות והצעות. עשרות אלפי בני אדם עלו לרגל לאותם מקומות בהם פעל גרונינג. זו הייתה מהפכה ברפואה.
בסבך האיסורים, התביעות המשפטיות ורודפי הבצע
לגרונינג היו גם מתנגדים והם החלו לפעול נגדו. הם עשו כמיטב יכולתם לשבש את הפעילות שלו. הוא קרס תחת נטל של תביעות משפטיות והוצא נגדו איסור לעסוק בריפוי. כל המאמצים להגדיר את פועלו כחלק מהמבנה והשיטה החברתית הנהוגה - עלו בתוהו. מצד אחד, המתנגדים שקמו לו נמנו על שכבת בעלי הסמכות הרשמית בכל שדרות האוכלוסייה. מצד שני, פעלו בשטח אסיסטנטים רודפי בצע. כשגרונינג נפטר בפריס, ב- 1959, המשפט האחרון שהתנהל נגדו היה עדיין בשיאו. עם פטירתו ההליכים הופסקו ופסק הדין הסופי מעולם לא ניתן. וכך נותרו שאלות רבות ללא מענה.
