החלמה מהפרעת אישיות גבולית
א.ר. (בת 47), וטזיקון (שוויץ)
מילדותי ואילך סבלתי מפחד מפני המוות, שלעתים קרובות היה מלווה בהתקפי צרחות. בגיל 22 יצאתי לטיול באסיה, שבמהלכו התעורר פחד מטיסה וממוות. תחושת האימה המוחלטת שחוויתי בילדותי חזרה פתאום.
בגיל 15 התחלתי לסבול מדיכאון חמור, ולפעמים נאלצתי להישאר במיטה, בחדר חשוך במשך מספר ימים. כשהייתי בת 38 לקיתי בסרטן השד. הגושים הוסרו כירורגית, ולאחר מכן טופלתי יומיומית, במשך שלושה חודשים, באמצעות הקרנות. התמודדתי עם הניתוח השולי הזה (מבחינה פיזית) אבל בו-זמנית הדיכאון שלי התעצם. במשך תשעה חודשים ניסיתי, ללא הצלחה, סיוע מפסיכולוגית ובמשך שלוש שנים שהייתי בבית חולים פסיכיאטרי שבו נטלתי תרופות שונות כגון ליתיום lithium, תרופות אנטי פסיכוטיות (פראזין Prazine, נוזינאן Nozinan) ובנזודיאזפין (benzodiazepine) ותרופות נוגדות דיכאון (פלוקטרין Fluktrine, סרופראם Seropram , טולבון Tolvon) אך גם אלה לא הביאו לי מזור.
בגיל 16 התחלתי לשתות אלכוהול יתר על המידה בשל דיכאון אקוטי. בשנתי התשע עשרה רופא המשפחה רשם לי וליום ((Valium. כאשר חוויתי חרדה חמורה לקחתי עד 90 מ"ג של התרופה. במהלך השהייה שלי בבית החולים הפסיכיאטרי התווספה צריכה של רוהיפנול (Rohypnol) (נטילת טבליות רבות בו זמנית). את הרוהיפנול הייתי משיגה בשוק השחור.
ניסיונות התאבדות, סיכון עצמי וסיכון של אחרים בעצימות גבוהה
כשהייתי בת 40, לאחר שסיימתי תשעה חודשי טיפול שלא הצליח, ניסיתי לאבד עצמי לדעת. גם במהלך שהותי בבית החולים, עשיתי מספר ניסיונות התאבדות.
במהלך אשפוזי פיתחתי נטייה חזקה לסכן את עצמי ואחרים. פגעתי בכוונה בעצמי עם סכינים, חפצים חדים או עם סיגריות. התסכול הקטן ביותר היה גורם לי לאבד איזון, להפוך תוקפנית ולגרום נזק חומרי מסיבי. אי לכך, לא פעם הושמתי בבידוד, והרגיעו אותי באמצעות תרופות. בשל דפוסי התנהגותי איבדתי בסופו של דבר את כל החברים שלי.
מנחת חוג ביקשה עבורי ריפוי ללא ידיעתי
באביב 1998, כשהייתי עדיין באישפוז, פגשתי מנחה של חוג ידידי ברונו גרונינג. ללא ידיעתי, האישה הזאת ביקשה באופן קבוע מברונו גרונינג עבור החלמתי, ומצבי אכן השתפר. ביולי 1998 מצבי כבר השתפר במידה כזאת שאפשר היה לשחרר אותי מבית החולים ולעבור למגורים עם קבוצה תחת פיקוח. לאחר שהתוודעתי בספטמבר 1998 לתורתו של ברונו גרונינג , התחלתי לספוג את ה-"Heilstrom" מדי יום ביומו ותמיד נשאתי איתי תמונה של ברונו גרונינג. במשך הזמן הרגשתי טוב יותר ויותר, ובהדרגה הפסקתי לקחת את כל התרופות. החרדה, הדיכאון, התוקפנות והנטיות האובדניות נעלמו זה אחר זה.
הערה רפואית:
מקרה זה קשור למחלה משולבת: הפרעת אישיות בלתי יציבה רגשית, הפרעת אישיות גבולית, מלוות באפיזודות של דיכאון אקוטי – אפיזודות של התקפי דיכאון קצרים החוזרים על עצמם במרווחי זמן קבועים -- יחד עם שימוש מזיק בואליום ורוהיפנול (Valium and Rohypnol). בנוסף, היו תופעות של שימוש מופרז באלכוהול ונטייה לפציעה עצמית, ניסיונות התאבדות וסיכון לאחרים כפי שמתואר לעתים קרובות בהפרעת אישיות גבולית. התקופה הממושכת של המחלה, שכמעט ולא הושפעה משיטות טיפול מקובלות כגון תרופות ובידוד מגורמים מפריעים, לא הביאה שום מזור; מצב נפשי שכזה נמשך לעתים קרובות תוך כדי שימוש בכפיה ובכפיית-נגד עד שהחולה מתאבד, או שיכולתו להגיב באופן אימפולסיבי מוכנעת על ידי שימוש בתרופות הרגעה ותרופות אנטי-פסיכוטיות רבות. כתוצאה, החולה מנהל חיים חסרי כל אינטגרציה חברתית או יכולת לעבוד. ריפוי שכזה מרשים שכן הוא מוכיח כי ההתאוששות מן המצב המדובר אפשרית גם במצבים שנראים חסר תקווה.
ד"ר אי.אס, פסיכיאטר, שוויץ
